David

לדבר עם עצמך באופן קבוע, ברור ומודע. אנשים שמדברים עם עצמם הם משוגעים? האמת היא שכולנו מדברים עם עצמנו, רק שלרוב אנחנו עושים את זה בלי מודעות, כך יוצא שהשיח הפנימי יכול להתדרדר למקומות מאוד לא נעימים. כתיבה של יומן באופן קבוע משמעותית בדיוק מהסיבה הזאת. המילים על הדף, שחור על גבי לבן, מאמתות אותנו אם איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ופותחות פתח לאפשרויות חדשות. זאת הזדמנות להיות כנה לגבי החוויה שלך את העולם, קודם כל עם עצמך ואחר כך גם עם אחרים.

אז קודם כל בוחרים כלי כתיבה. אישית אני אוהב להשתמש במחברת טובה ואיכותית, עם כריכה רכה, כזאת שאני יכול לקחת איתי בתיק לכל מקום ועט כדורי פשוט, כחול או שחור. אפשר כמובן לבחור מחברת עור מפוארת או בכלל לכתוב במחשב. אני אוהב את התחושה של כתב יד, וגם הניתוק מהמסך הוא יתרון.

בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר, לשים על דף את הדברים שמעסיקים אותי, את המחשבות והרגשות, איך אני רואה את הדבים. הרבה פעמים גם נגלה שזה לא כלכך פשוט, להחליט איזה מילה יכולה לתאר חוויה פנימית. בצורה הזו הכתיבה מאמתת אותנו עם הערפול הפנימי, ופותחת פתח לבהירות. עוזר לזכור שגם אם אבחר ניסוח שיתברר כלא מדויק – תמיד אוכל לשנות אותו, כך שכל בחירה, אם מדויקת או לא, תיהיה צעד קדימה לכיוון ראיה צלולה והבנה שלי את עצמי. יש לנו נטייה להתייחס לכתיבה בצורה כבדה ורצינית, אולי זה עוד שריד מימי בית הספר, אבל בתכלס כתיבה מאוד דומה לדיבור ואין סיבה שלא נרגיש חופשיים לבטא את עצמנו על הדף כמו שאנחנו מרגישים חופשיים לפתוח את הפה.

חשובה, לפחות בהתחלה, ההחלטה שהכתוב הוא לעיני בלבד, כדי לאפשר ביטוי כנה וחופשי ככל האפשר. איפה עוד יש לנו מקום בו אנחנו יכולים להתבטא בחופשיות בלי שאף אחד יראה או ישמע? כשאנחנו בשיחה עם אנשים אחרים באופן אוטומטי מופעלים בנו מנגנונים שמצמצמים ומסננים את העולם הפנימי שלנו, פאקטור שנעלם בכתיבה של יומן אישי.

זהו תרגול חיים, אם אתה רק מתחיל קח לך את הזמן לפתח את הסגנון היחודי לך, תבדוק מה זה נותן לך ואם אתה נהנה מזה. לדעתי כל הרגל חדש צריך את הזמן להתאקלם במערכת. אני יכול לכתוב פה עוד הרבה על איך אני משתמש בכתיבת יומן ואיזה חלק זה תופס בחיי, אבל מספיק איתי, תתחילו לכתוב ותספרו לי איך הולך לכם.

כן כן, הכל, אני יודע שזאת עובדה שקשה להכיל, אבל יהיה פשוט יותר לכולנו אם ניקח רגע נשימה עמוקה ונקבל אותה כחלק מהמציאות שלנו. רואים לנו הכל. את כל הבפנוכו, את החלקים שאנחנו הכי אוהבים לשים בחוץ וגם את החלקים שאנחנו ממש משתדלים להחביא.

הידע עובר בינינו. באמצעות מלא ערוצים, חלקם יותר נגישים וברורים ועל פני השטח, כמו תקשורת מילולית ומראה חיצוני. חלקם יותר מעודנים ומוסווים, כמו שפת גוף, טונציה, הדהוד רגשי ועוד ועוד. אפשר לדבר הרבה על כל אחד מהערוצים. אך העניין שאתמקד בו עכשיו הוא זה שכולנו (רובנו) משדרים וקולטים בכל הערוצים. זאת יכולת שהגענו איתה לעולם, אלה כלים שעובדים בין אם אנחנו מודעים אליהם או לא. אנחנו מתקשרים עם הסביבה שלנו גם בצורה לא מודעת, בעיקר בצורה לא מודעת.

כשאתה עצוב וכועס וחסר אונים, אפשר לראות את זה. כמו גם כשאתה שמח ומלא חיוניות. אם אתה אומר שאתה מקשיב לי אבל חושב על משהו אחר, אני מרגיש את זה, גם אם אני בעצמי לא יודע לשים את זה במילים. אין טעם להעמיד פנים שאתה משהו שאתה לא. זה בסדר אם יש משהו אחר שמעסיק אותך עכשיו, הוא כנראה חשוב לך.

ברור, לפעמים אנחנו כלכך מאמינים למסכה שיצרנו שכל השאר כמו נעלם ונראה כאילו המסכה היא אני. היכולת להפנות את הקשב פנימה ולזהות, איפה יש מאמץ להציג חזות מסויימת על חשבון חלקים פחות פופולרים, היא יכולת נרכשת, למידה של חיים. למידה שמתחילה כאן, בהבנה שהכל בחוץ, לא משנה כמה נילחם בזה. אז אפשר להפסיק להילחם.

אפשר להפסיק להילחם.

כשאני מתחיל לכתוב משהו, לנסח רעיון מסויים או מחשבה, אפשר להרגיש את השלב בו המילים עוד מנסות להסתדר, מחפשות את מקומן. המהות/הגרעין אט אט נעשה ברור, ויחד איתו גם מתחילים להתבהר הנושאים הקטנים שסובבים אותו, כמו כוכבי לכת סביב השמש, או אלקטרונים סביב גרעין האטום, כך לכל נושא יש עוד נושאים שסובבים אותו. בחלק מהמקרים אני מזהה גם איזה חור שחור בסביבה. כזה שמזהיר אותי לא להתקרב יותר מידי. אני מתחיל לגעת בנקודה רגישה, אחריות מתיישבת לי על הכתפיים, רצינות וזהירות.

אני נזכר שלמילים יש כוח וראוי להתייחס אליו בתשומת לב, וכן גם בזהירות, לא של פחד אלא של קדושה. בן פארקר (דוד של ספיידרמן) אמר את זה לפני, כגודל העוצמה כך גודל האחריות. אותיות הופכות למילה, מילים הופכות למשפט, ומשפטים הופכים לסיפור. דרך הסיפורים שאנחנו מספרים העולם שלנו משתקף, ושינוי של מילה משנה את מציאות חיינו. אשכרה.

באיזה מילים אתה בוחר לתאר את החוויה שלך?

אחד הדברים הראשונים שאני מתגאה בהם זו היכולת לזהות מורה טוב. המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. אני מסתובב בעולם בתחושה פריווילגית, של אדם הזוכה ללווי קבוע של המורים הכי טובים בעולם. ואני באמת מאמין בזה, יותר ממאמין בזה, אני יודע שהמורים שלי הם המורים הכי טובים בעולם, בשבילי. מורים לא כמו בביצפר, שנגמרת השנה וכל אחד חוזר לעיניינים שלו. אלא מורים כמו שפעם, מורי דרך.

עכשיו כשאני חושב על זה אני מבין שיש בחיי שני סוגים של מורים –

• הסוג הראשון הוא מורה זמני – מורה שאני קולט שיש לי המון מה ללמוד ממנו, בתחום שמעניין אותי, שאני מתעסק בו או רוצה להתעסק בו. מישהו ברמה מאוד מאוד גבוה במה שהוא עושה, עם הבנה עמוקה של הנושא יחד עם הבנה עמוקה של תהליך הלמידה ואהבה גדולה אל האומנות שלו, אהבה שהוא שמח לחלוק. אלה מורים שאני מתקרב אליהם כדי לקבל מהם ידע והשראה.
• הסוג השני הוא מורה לחיים – מורה כזה הוא אדם שבדרך כלל יביא איתו גם את כל האיכויות של המורה הזמני, יחד עם איכות נוספת והיא היכולת שלה לראות אותי, להבין אותי ולעזור לי למצוא את הדרך שלי. מורה כזאת יודעת קודם כל להתכוונן אלי ואל תהליך הלמידה שלי. במקום ללמד אותי את המבנה דרכו היא למדה, היא יודעת למצוא את הצורה שבא אני לומד ולעבוד איתי דרכה. זאת יכולת בפני עצמה, יכולת הוראה ברמה מאוד גבוהה, יחד עם חיבור שנוצר (או לא נוצר) עם התלמיד. אל מורה כזאת אפנה לליווי בדרך, בתהליך הצמיחה הזה לו אנחנו קוראים חיים. פה השאלות תמיד יהיו לעומק ולרוחב, והאמנות בא אנחנו עוסקים תהפוך למטאפורה.

בסופו של דבר כל מה שאני לומד זה את עצמי, כך שהמורה הכי טוב שאני יכול לבקש הוא אני. המורים הטובים ביותר הם אלה שיודעים את זה, ומבקשים ללמוד אותי דרכי.

יש כיוונים שמושכים אותך יותר מכיוונים אחרים, יש אנשים שמושכים אותך יותר מאנשים אחרים. לא סתם אתה נמשך למקום מסוים, תסמוך על זה, יש לך מה ללמוד שם. לשקר לעצמך לגבי זה ולהתחמק מזה, רק יבזבז לך תזמן.

אם למדת 7 שנים להיות פסיכולוג קליני ופתאום אתה מגלה שהדבר שהכי בא לך לעשות כל היום זה לבנות שרפרפים מעץ, תבנה שרפרפים מעץ, עוף על זה, תהפוך למאסטר בזה. הזמן והכסף שהשקעת בלימודים לא הופך מבוזבז אם אתה לא משתמש בהסמכה שקיבלת. תהליכי למידה הם תהליכי התפתחות, אנחנו צומחים ומשתנים דרכם, בייחוד אם אנחנו לומדים מתוך עניין ותשוקה. אני מבטיח שעוד עשר שנים הכל יפול למקומו ותדע להגיד בדיוק איך כל דבר תמך בעיצוב האדם שגדלת להיות.
(אגב, גם אם אתה מתחיל כנגר וממשיך לטיפול – אותו דבר)

יש מקרים בהם אחרי כמה שנים של התעסקות, עבודה ולמידה עם מלא עניין בתחום מסויים, משהו קורה, האש נחלשת ופתאום משהו חדש נכנס לפריים מכיוון לא צפוי. ככה זה, פרק אחד נגמר והפרק הבא מתחיל. לפעמים גם יכול להתחיל פרק חדש בזמן שהפרק הישן ממשיך, להשתלב בו או להתפתח במקביל אליו.

הנקודה היא – כשמשהו מושך אותך, לך איתו, תן לאש את מה שהיא צריכה כדי לבעור ולגדול ושים לב איך אתה מתפתח איתה.

נ.ב
אם אתה מוצא את עצמך כל כמה חודשים מחליף תחום עניין והקושי הגדול של החיים שלך הוא להתחייב לתהליך ארוך טווח – תתעלם מהפוסט הזה, הוא לא בשבילך.

אולי ההחלטה הפשוטה ביותר ועם זאת המאתגרת ביותר שלקחתי על עצמי בשנים האחרונות.

כמובן שלפעמים הדבר האחרון שארצה לעשות הוא לעצור – אם רוכב אופניים מפתיע אותי בזמן נהיגה, או אם מישהו זורק אלי כדור, או אם טיגריס בנגלי רודף אחרי.

העניין הוא שרובנו כבר לא חיים בג׳ונגל, לפחות לא ג׳ונגל כמו שהיה פעם. היום הנחשים והטיגריסים נראים ונשמעים אחרת משהדפוסים ההישרדותיים שלנו יודעים לנטר, לזהות ולהגיב. ואם רגע נשים דגש על מערכות היחסים בחיינו, הערך הגלום ביכולת לעצור בתוך שיח ולהפנות את תשומת הלב פנימה, הוא אינסופי.

לעצור לרגע
לקחת נשימה
לשים לב – מה איתי?
מה שלומי?
מה קורה בתוכי?

אנחנו שומעים את זה מגיל קטן – לספור עד 10 לפני שמגיבים, כמו כל קלישאה, יש בה הרבה אמת.

‘Before you speak, listen. Before you write, think. Before you spend, earn. Before you invest, investigate. Before you criticize, wait. Before you die, give.’
-WILLIAM A. WARD

הרבה אנשים לא יסכימו איתי פה, לא נורא – לדעתי אם אין לך דרייב לצאת מאיזור הנוחות שלך, מעולה! תישאר בו, באמת באמת. לא צריך לדחוף. תהנה מזה, תתרווח. ובאותה המידה – אם משהו מסקרן אותך בעולמות חדשים, מושך אותך לצאת, לך על זה גם!

כשתינוק מתחיל לזחול הוא בוחן את הגבולות שלו, כמה אני יכול להתרחק מאבאמא ועדיין להרגיש בטוח? ככל שאמאבא ישדרו את המסר שהם פה איתו, ושהעולם הוא טוב, כך יתרחב השטח בו הוא מרגיש בטוח ונינוח. הוא בעצמו יודע הכי טוב מתי הוא נמשך לחקור שם מעבר לפינה, בארץ בה הקשר עין עם אמא מתנתק, ומתי הפחד וההתרגשות עברו את סף ההכלה והגיע הזמן לחזור אל החיק החם והבטוח.

האמת היא, שבעולם הקצת דפוק (מלשון דפקה) שאנחנו חיים בו, לרובנו לא כלכך קל להתתמודד עם נוחות ונעימות. כשחיבוק חם ואוהב מעורר דחף עז לקום ולברוח קל לתרץ את זה בתור יציאה מאיזור הנוחות, אבל הרבה פעמים זה בדיוק ההפך.

על מנת להיות טוב במשהו צריך קודם להיות גרוע – הפעם הראשונה שנהגתי במכונית (עם הילוכים!) הייתה ממש מאתגרת, הפעם הראשונה שפרטתי על גיטרה, הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב, או לקרוא, לדבר וללכת. בהתחלה כשאנחנו קטנים, אנחנו ממש גרועים במלא דברים, וזה הדבר הכי חינני והכי מקסים שיש. אם תורידו את גורם החמידות בהקשבה לפעוט בתחילת דרכו המילולית, תשימו לב שהוא מדבר כמו אהבל! וזה ממש בסדר, יותר מבסדר, זה הכרחי.

כמתחיל, בכל תחום, הכרחי להרשות לעצמי להיות גרוע. ומתישהו במהלך הדרך, כשאנחנו גדלים, רובנו מאבדים את היכולת הזאת, כן כן יכולת (Skill), היכולת להיות ממש גרוע במשהו. פתאום זה מביך ולא נעים. קולות ביקורתיים בתוכנו מתערבים ושופטים ומשווים. לאורך הדרך הכניסו לנו לראש את הרעיון המגוחך שאנחנו צריכים להיות טובים בכל מה שאנחנו עושים, וגם יש את מי שיבחן אותנו על זה! (מעניין מאיפה זה הגיע)

חוכמת הזן מדברת על מצב התודעה הפתוח של המתרגל המתחיל (Shoshin), בו אתה פותח את עצמך לאפשריות חדשות על ידי שחרור כל מה שלכאורה ידוע מראש – איכות של סקרנות ופליאה יחד עם בלבול. בעיני זהו תנאי בסיסי ללמידה, נוכחות בחוויה עצמה, ואני לא מדבר על למידה כרכישת ידע תאורתי (דוג׳ – לקרוא מאמר על היתרונות בתרגול יוגה), אלא למידה כנסיון בפועל (לעשות יוגה), זה אומר התמקדות בכאן ועכשיו, בתהליך עצמו, ולא בתוצאות התהליך, כישלון והצלחה.

אז בפעם הבאה שתעשה משהו בפעם הראשונה, תהנה מזה.

מחויבות, נחישות, בגרות, התמדה, יכולת למידה, אחריות, משמעת עצמית, סבלנות, נוכחות, טאקט, רגישות, התחשבות, אכפתיות, נדיבות, אדיבות, כנות, הקשבה, אומץ, סקרנות, הכלה ואמפתיה.

כל אלה הם כישורים בעלי ערך רב (וכרגע בחוסר) כמעט בכל ענף ובכל תחום.
כישורים שעושים את ההבדל בין עובד סבבה ועובד מעולה, בין חובבן ומקצוען.

חלקם באים לנו בטבעיות ועל חלקם נצטרך לעבוד כדי לפתח, אבל מה שהופך אותם לכישורים זה שהם תלויים בנו, בבחירה שלנו ובהחלטה היומיומית לשים עליהם את הדגש מתוך חיבור למה שאנחנו עושים ולערכים שמובילים אותנו.