David

לקום בבוקר זה לא מובן מאליו. רגע אחד אני דוהר על קרנף בדיונות ענק כשאחריי חבורת פיראטים בספינות חול שואגים גסויות ויורים באויר, וברגע הבא מצלצל השעון המעורר, חוטף אותי מבעד לשער בין מיימדי אל המציאות הזאת, ההזויה לא פחות. תל אביב בקיץ וצריך לקום. אם רק אניח שוב את הראש יש סיכוי שאספיק לסיים את המרדף ולהציל את הנסיכה היפה מחבורת פורעי החוק… אבל אני יודע שהזמן הזה בבוקר חשוב לי, אז אני מתמתח במיטה ויוצא לכבות את השעון המעורר, הממוקם רחוק ממנה באופן אסטרטגי.

לישון זה חשוב. לחלום חלומות זה חשוב. האמת היא שכולנו חולמים חלומות, חוץ ממיקרים קיצוניים בהם אנשים מטשטשים את עצמם עם מגוון חומרים. כולנו חולמים אבל חלקנו לא יכול לזכור את החלום כשהוא מתעורר. עם זאת, אתה יכול לאמן את עצמך לזכור חלומות. שים דף ועט ליד המיטה וברגע שאתה פוקח עיניים, אפילו לפני שהן לגמרי פקוחות תתחיל לכתוב מה חלמת הכי בפירוט שאתה יכול. אם נראה לך שאתה הולך לזכור את החלום, זאת כנראה אשליה, גם לחלומות הבהירים ביותר יש נטייה להתפייד ברגע שחוזרים למציאות.

אם אתה ממש לא זוכר כלום, תכתוב את מה שאתה כן שם לב אליו, כמו התחושה שאיתה אתה מתעורר, אם זו תחושה נעימה, או של תסכול או פחד. זהו תרגול שבונה גשר בין המודע והלא מודע. גשר בין עולמות. מומלץ לנסות.

אל תתנהג כאילו אתה יודע משהו שאתה לא יודע. מארק טווין אמר ״זה לא מה שאתה לא יודע שמכניס אותך לצרות, זה מה שאתה יודע בוודאות ופשוט טועה.״ דע את הגבולות שלך. קום בבוקר ותגיד לעצמך ״אני לא יודע ואני רוצה ללמוד״.

קח את הזמן להבין לאן אתה הולך, בייחוד אם אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע, קח את הזמן לעצור ולקרוא את המפה, להבין איפה אתה עומד ואיפה לקחת את הפניה הבאה. הנטייה לרוץ קדימה סביר להניח תשאיר אותך מאחור, בעוד שהתעקבות על הפרטים, השתהות בתוך השאלות הנכונות יכולה להפתיע בעוצמת ההתקדמות שבאה איתה.

ואם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, קום וצא לדרך שנראת לך הכי נחמדה, הכי כיפית. תוציא את הראש מהמסך, צא ותחווה את העולם, הוא ילמד אותך על עצמך, על היכולות שלך וההעדפות שלך, על מה שעושה לך טוב ומה שמניע אותך לפעולה. על תעשה את מה שנראה לך שאתה אמור לעשות, זאת דרך שרק תוביל אותך לאיפה שכולם, והאמת היא שאתה לא כמו כולם.

עוד דבר אחד – כשאתה מגיע, תעצור לרגע ותהנה מהנוף, תמצא מקום נחמד לשבת לפני שאתה ממשיך הלאה, לפסגה הבאה (או לשפל הבא).

סייבורג (Cyborg) הוא ישות המורכבת מחלקי גוף אורגנים/ביולוגים יחד עם חלקים מכנים/אלקטרונים. אני ממש לא מבין בזה הרבה, אבל מה שכן אני מבין זה שאנחנו בעידן בו טכנולוגיה אט אט מתאחדת עם הגוף הביולוגי שלנו. תחשבו כמה אנחנו קשורים לטלפונים החכמים שלנו, כמה אנחנו תלויים בהם, יחסית לכמה היינו קשורים אליהם לפני חמש או עשר שנים.

זה משנה את המציאות שלנו בקצב שכנראה אנחנו לא לגמרי מבינים. בתוך המציאות הזאת, אנחנו משתנים, דרכי התקשורת שלנו, דרכי הלמידה שלנו. אם סבא רבא שלי היה היה יושב איתי לקפה, הוא היה נדהם לגלות שאני יכול לענות על כל שאלה שהוא ישאל אותי, כמעט בכל תחום ואפילו בכל שפה תוך שניות.

העיניין הוא שקצב התפתחות הטכנולוגיה נהייה יותר ויותר מהיר, זאת אומרת שאין לנו מושג מה יהיה פה עוד עשרים שנה (כנראה פחות), מה שבטוח הוא שזה יהיה מעבר ליכולת הדמיון הנוכחית שלנו.

לי נראה שבתוך המציאות המשתנה הזאת חשוב להישאר מועדכנים, לעדכן גירסה, לעמוד בקצב. יחד עם זאת חשוב להישאר מחוברים לחלק האנושי שלנו. האם אתה יכול להעביר שבוע בלי פלאפון ומחשב? או יום? או שעתיים? שווה לנסות.

ערב, גשם רך בחוץ, רוח קרירה נכנסת מהחלון. הגשם יורד לפרקים, לפעמים מפסיק כמעט ולפעמים מתחזק מאוד. מעיל, צעיף ואפילו מטריה. מרק בצל. תה וקפה בלי קרח. מכנס טרנינג ארוך וגרביים חמות. מרק כתום סמיך. שמיכת פוך. חיבוקים ארוכים ארוכים. מרק קישואים.

שנים כבר שהקיץ הזה נמשך, האספלט יבש, האוויר יבש, האנשים יבשים.

במעורפל אני זוכר, הו אז כשהיה חורף, קר וגשום. נמאס כבר מכל הבגדים האלה, וכל הכביסה. כלכך הרבה זמן להתלבש. קר לצאת בלילה להשתין. מתגעגע לקיץ. הלילות החמים. ים. חולצה קצרה, מכנסיים קצרות. ים. רגליים יחפות. ים. לשבת בחוץ שעות.

געגוע זה להרגיש משהו שהיה (או שיהייה) בכאן ועכשיו. כן כן, אני יודע, יש נטייה להתייחס בעיקר לחלק המתלונן של הגעגוע, זה שמתעסק במה שאין כאן עכשיו. אבל האמת היא שגעגוע הוא מה שקורה כשנוצר גשר, מבעד לגבולות של זמן ומקום, נוצר חיבור לחוויה. זה קסם חזק, הזדמנות לאיזון בתוך המציאות.

שער בין קיץ וחורף. שער בין ילדות ובגרות. שער בין בדידות ואחדות.

מוכנים לעשות שינוי.

זאת כבר לא אופציה – להסתפק במערכות יחסים שמורידות ומדכאות אותנו.

זאת כבר לא אופציה – לתת לחיים האלה להיגמר על התמכרויות ושיעבוד למערכת.

אנחנו מוכנים להחזיר את תשומת הלב פנימה, להתחבר לעוצמה שלנו, ללכת את הדרך מתוך האמת הפשוטה שצומחת וגדלה, תופסת מקום בעוד ועוד לבבות – אמת של שלום ושיתופי פעולה, אמת של חברות ותמיכה, אמת של לב פתוח, כנות ואהבה.

אנחנו מוכנים לעשות שינוי, ולעשות אותו ביחד.

בכל תחום שמעסיק אותך – קריירה, זוגיות, הורות, נדל״ן, פנסיה, ניעור שטיחים, אפיית עוגות, גידול עגבניות במרפסת או אוננות כפייתית בגיל ההתבגרות – יש אנשים עם ניסיון וחוכמה, אפשר לומר מומחים, שמכירים את העולמות האלה ויכולים לחסוך לך ים של זמן ואנרגיה בכך שיעבירו אליך את הידע שלמדו על בשרם ויכוונו אותך בכיוון הנכון.

אם אתה יודע איפה אתה רוצה להיות עוד חמש שנים (לדוגמא), תמצא מישהו שנמצא שם, או הכי קרוב לזה שיש. שב איתו לקפה, תשאל אותו את השאלות שלך (עדיף להכין שאלות מראש), וממש תקשיב למה שיש לו להגיד לך, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

מי שנמצא במקום אליו אתה רוצה להגיע כנראה יודע את הדרך, ויוכל להראות לך אותה.
השאלה אם אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע, והאם אתה מוכן לעשות שינוי אמיתי בהתנהלות שלך.

נ.ב
סביר להניח שדרך של מישהו אחר לא תתאים לך בדיוק, וזה מעולה, תמיד תיהיה נאמן לדרך הייחודית שלך ותשתמש בנסיונם של אחרים כמקור של ידע ממנו אפשר ללמוד.

הבנתי לאחרונה שלעשות סדר בבית עושה לי סדר בראש ופתאום ניהיה לי חשוב שהבית יהיה מסודר. לשטוף כלים מטפס לראש הטודו ליסט בלי בעיות, לא סופר בכלל את השאר. קודם כל שוטף כלים ודואג שנעים להיות בבית, רק אז אני מסתכל על שאר המשימות שלי.

מה שיוצא מכך, זה שאני ניגש לעשות את העבודה מתוך נקודת פתיחה שכבר אני מבסוט על עצמי. ההבדל בין כיור מלא כלים לכיור נקי הוא כלכך ברור ויחד עם זאת אפשרי. כבר השגתי היום משהו משמעותי, אולי נשמע מצחיק אבל אמיתי. להתחיל עם תהליך עליו יש לי שליטה מלאה עוזר לי להמשיך לשאר היום ולהתמודדות עם תהליכים יותר מורכבים בחיי, עם חוויה של מסוגלות.

ואם כל מוטיבציה מתחילה בכיור נקי, יוצא שמצב הכיור הוא מדד לפרודקטיביות. אני יכול לדעת מה רמת המוטיבציה שלי כרגע לפי נטיית הכלים להיערם. כך כשאני קולט את עצמי נמנע מיצירת קשר עין עם הכיור זה הזמן לעצור ולשאול, מה המטרות שעומדות לי מול העיניים? אני שלם איתן? אני מאמין שהן ברות השגה?

מה איתך? מרגיש שלם עם מצב הכלים בכיור?

“There’s a difference between knowing the path and walking the path.”
Morpheus

אני יודע מה אני צריך לעשות ויודע מה אני צריך לא לעשות.
צריך זו מילה שמתחילה ברצון – אני צריך לנשום אם אני רוצה לחיות. אני צריך לתרגל אם אני רוצה להשתפר. אני צריך להתנתק מהרשתות החברתיות אם אני רוצה להישאר מפוקס. אני צריך להפעיל מזגן אם אני רוצה לקרר את החדר.

כנראה שהשלב המקדים הוא – אני יודע מה אני רוצה. לא מובן מאליו, לא תמיד אני יודע מה אני רוצה. עכשיו לא רק שאני יודע מה אני רוצה, אני גם יודע מה אני צריך לעשות לשם כך. יש יגידו שחצי דרך כבר עשיתי. בסרט המטרקיס הראשון, לקראת הסוף כשניאו כבר מתחיל להבין שיש בו משהו מיוחד, מורפיוס אומר לו שיש הבדל בין לדעת את הדרך וללכת את הדרך. אולי לא בדיוק לזה מורפיוס התכוון, אבל היום אני מרגיש שהמשפט הזה מדבר אלי.

לדעת מה הדרך זה לא מספיק, צריך גם ללכת אותה. כנראה שזה המשפט שהייתי אומר במקום מורפיוס. וזה לא שאני בא להתלונן. האמת שכן, אני בא להתלונן – מה זה הקטע הזה שצריך כל מיני דברים כדי לקבל את מה שאני רוצה? מרגיש שעבדו עלי פה. מה קרה לימים שכל מה שהייתי צריך זה לבכות וישר היו מכניסים לי ציצי לפה? ציצי מלא בחלב חמים ומתוק… וואו, אלה היו ימים.

עץ צעיר נותן לכוח חיצוני לפעול עליו ומסתגל אליו, מתחזק וגדל על ידי שימוש בטלטלות הרוח. כוח נגדי נותן לנו קונטרה, ודרכו אנחנו מתחזקים. משקולת יכולה מצד אחד להיתפס כגורם מכביד בחיים, שמעקב ומונע התקדמות, ומצד שני יכולה להיות כלי עזר לחיזוק השרירים והעוצמה הפנימית, חיזוק השורשים והכוח להמשיך הלאה.

איזה טלטלות אני עובר עכשיו?
ההבדל בין קושי לאתגר נמצא בנקודת המבט. אתגר הוא הזמנה לצמיחה, למידה והתבגרות, בעוד שקושי הוא גורם מכביד מולו אנחנו חסרי אונים. ״מזל שאני לא מרוויח מספיק כסף, אחרת איך הייתי לוקח אחריות על המצב הכלכלי שלי?״ ההסכמה לקבל את המצב כמו שהוא, לראות את החלק שלי ביצירת המציאות הזאת, יחד עם מה שהיא מאפשרת לי, פותחת אופציות חדשות. שלפני כן, כשהייתי לגמרי ׳הילד שרוצה הביתה׳, לא הייתי מסוגל לראות.

העץ ששורד את הרוחות, הגשמים והבצורת יוצא מחוזק, שורשיו עמוקים בקרקע, גזעו יציב ובטוח. הוא יודע את כוחותיו וסומך על עצמו שכל מה שעתיד לבוא בא לטובתו. להוקיר את הסערה, לשמוח בא וללמוד ממנה מתוך חיבור עמוק פנימה.

לשם הבהירות – ׳הילד שרוצה הביתה׳ משחק תפקיד קריטי בהזמנה לצמיחה. בתנאי שנוכל לראות שהבקשה החבויה שהוא מביא היא בקשה להקשבה אמיתית וכנה, רוצה הביתה = רוצה חום וקרבה.

זו בדיוק הנקודה בכלי הזה שנקרא ׳שאלה׳.

כאשר נשאלת כראוי – שאלה פותחת אופציה לתשובה, שיכולה גם תמיד להיות ״לא״ על כל גווניו השונים. אם אני משתמש בשאלה כדי להשחיל אמירה (מה שאנחנו עושים יותר משנרצה להודות), יש סבירות לא רעה שאפגוש התנגדות באה למולי. אך אם השאלה שלי נובעת מסקרנות ורצון כנה להבין, יש סבירות טובה שדלתות יפתחו בפני, יותר משהייתי מדמיין.

״העולם הזה הוא כמו הד – כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: ‘אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת’, אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור.”
ג׳לאל א דין רומי