נקודה למחשבה

איזה אחוז מהיום שלך אתה מעביר בלהכניס ידע פנימה? קריאה, צפייה והאזנה לתכנים של אנשים אחרים. השאלה הבאה תיהייה כמה מהתוכן הזה אתה בוחר במודע וכמה נכנס בלי שתשים לב, אבל עוד רגע לפני.

נניח שיש שני עולמות ידע, חלוקה לשני סוגים של אינפורמציה. העולם הפנימי והעולם החיצוני. שניהם מלאים באינסוף מידע המתדפק על סף דלתך, מבקש את תשומת לבך. לאיזה עולם אתה מקדיש יותר זמן ואנרגיה? אתה שמח עם החלוקה כמו שהיא עכשיו? היא מרגישה לך מאוזנת?

כשמיכאלנג׳לו מניח מול עיניו גוש שייש ובוהה בו כמה שעות לפני שמניח עליו יד או איזמל, הוא מפנה את תשומת הלב פנימה. כך נוצרת התנועה ההפוכה, אינפורמציה מבפנים החוצה. חזון פנימי שעושה את דרכו אל העולם הממשי, הופך לאינפורמציה זמינה לעוד אנשים, הופך להשראה.

יצירתיות נובעת מהעולם הפנימי, השראה מהעולם החיצוני.

לכל אחד יש את הגבולות שלו.
גם לך יש את הגבולות שלך, חלקם ברורים יותר חלקם ברורים פחות. הם זזים ומשתנים, מתחדדים או נמחקים, תנועה מבורכת, תנועת חיים.

אתה אל תשים לי גבול. שים גבול לעצמך. אם תשים אותו ברור, את הגבול שלך, אני מבטיח לא לעבור. הכי הרבה אתקרב אליו, אולי גם אלך לאורך הגדר, אחפש פירצה, אנקוש על דלתך ואם תרצה תפתח.

אני גם, לא אשים גבול לך. אתעסק בגבולות שלי. גם אעמיד בהם שומרים. אבקש מהם להיות סבלניים וקשובים לכל המבקש לחצות את גבולותי. אך גם החלטיים וברורים. להכניס את אלה הנחמדים, איתם אפשר לדבר ולשחק משחקים ולאהוב בכל הדרכים שיש לאהוב. ולהשאיר בחוץ את אלה שלא רואים מעבר לאף של עצמם.

כן, תודה

אנחנו עוברים מולם ברחוב, רואים אותם בבית קפה, חולקים איתם רכבת או אוטובוס, עומדים איתם ברמזור. אין לנו שום קשר ישיר איתם. לפעמים איזה מבט משותף וחיוך כשמשהו מיוחד קרה ורק אני והיא שמנו לב. או מבט משותף בלי חיוך כשאחד מהם חותך אותי בכביש, או עוקף אותי בתור. איזה חלק הם תופסים בחיים שלנו? האנשים שאנחנו לא מכירים, האם נרגיש בהעדרם?

למעשה רק חלק קטן (מאוד קטן) מהאנשים, אנחנו כן מכירים. מכירים. מה זה בכלל אומר? להכיר בנאדם? איפה עובר הגבול בין בנאדם שאני מכיר לבנאדם שאני לא מכיר? עם הפייסבוק והאינסטגרם, חברים שפיזית מעולם לא פגשנו.

ולפעמים אחד מהם עובר לקבוצה שלנו – שיחה שמתחילה במקרה בבית קפה. חבר של חבר שאני פוגש בפעם השלישית. מישהי חדשה שמתחילה לעבוד. מרגש, לא? אותי זה מרגש. מתישהו במהלך חיינו אנחנו דובקים בקבוצת האנשים הקטנה איתה אנחנו מרגישים בנוח. קבוצה שמכירה אותנו ויכולה בקלות לשמר את הגבולות של מי שאנחנו.

כשהיינו ילדים הקבוצה הזאת השתנתה וגדלה כל הזמן, אולי לילדים יותר קל לעבור את גבול ההכרות? או שאולי מה שטבעי לנו הוא דווקא כן להיות בקשר עם אנשים במרחב שלנו, גם המרחב הציבורי, וכשאנחנו מתבגרים מתפתחת חומה שאנחנו כבר לא יכולים לראות? מתי בפעם האחרונה עשית חבר חדש? רוצה לנסות?

“Making friends is easier than eating chocolate”

סייבורג (Cyborg) הוא ישות המורכבת מחלקי גוף אורגנים/ביולוגים יחד עם חלקים מכנים/אלקטרונים. אני ממש לא מבין בזה הרבה, אבל מה שכן אני מבין זה שאנחנו בעידן בו טכנולוגיה אט אט מתאחדת עם הגוף הביולוגי שלנו. תחשבו כמה אנחנו קשורים לטלפונים החכמים שלנו, כמה אנחנו תלויים בהם, יחסית לכמה היינו קשורים אליהם לפני חמש או עשר שנים.

זה משנה את המציאות שלנו בקצב שכנראה אנחנו לא לגמרי מבינים. בתוך המציאות הזאת, אנחנו משתנים, דרכי התקשורת שלנו, דרכי הלמידה שלנו. אם סבא רבא שלי היה היה יושב איתי לקפה, הוא היה נדהם לגלות שאני יכול לענות על כל שאלה שהוא ישאל אותי, כמעט בכל תחום ואפילו בכל שפה תוך שניות.

העיניין הוא שקצב התפתחות הטכנולוגיה נהייה יותר ויותר מהיר, זאת אומרת שאין לנו מושג מה יהיה פה עוד עשרים שנה (כנראה פחות), מה שבטוח הוא שזה יהיה מעבר ליכולת הדמיון הנוכחית שלנו.

לי נראה שבתוך המציאות המשתנה הזאת חשוב להישאר מועדכנים, לעדכן גירסה, לעמוד בקצב. יחד עם זאת חשוב להישאר מחוברים לחלק האנושי שלנו. האם אתה יכול להעביר שבוע בלי פלאפון ומחשב? או יום? או שעתיים? שווה לנסות.

זו בדיוק הנקודה בכלי הזה שנקרא ׳שאלה׳.

כאשר נשאלת כראוי – שאלה פותחת אופציה לתשובה, שיכולה גם תמיד להיות ״לא״ על כל גווניו השונים. אם אני משתמש בשאלה כדי להשחיל אמירה (מה שאנחנו עושים יותר משנרצה להודות), יש סבירות לא רעה שאפגוש התנגדות באה למולי. אך אם השאלה שלי נובעת מסקרנות ורצון כנה להבין, יש סבירות טובה שדלתות יפתחו בפני, יותר משהייתי מדמיין.

״העולם הזה הוא כמו הד – כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: ‘אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת’, אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור.”
ג׳לאל א דין רומי

אולי ההחלטה הפשוטה ביותר ועם זאת המאתגרת ביותר שלקחתי על עצמי בשנים האחרונות.

כמובן שלפעמים הדבר האחרון שארצה לעשות הוא לעצור – אם רוכב אופניים מפתיע אותי בזמן נהיגה, או אם מישהו זורק אלי כדור, או אם טיגריס בנגלי רודף אחרי.

העניין הוא שרובנו כבר לא חיים בג׳ונגל, לפחות לא ג׳ונגל כמו שהיה פעם. היום הנחשים והטיגריסים נראים ונשמעים אחרת משהדפוסים ההישרדותיים שלנו יודעים לנטר, לזהות ולהגיב. ואם רגע נשים דגש על מערכות היחסים בחיינו, הערך הגלום ביכולת לעצור בתוך שיח ולהפנות את תשומת הלב פנימה, הוא אינסופי.

לעצור לרגע
לקחת נשימה
לשים לב – מה איתי?
מה שלומי?
מה קורה בתוכי?

אנחנו שומעים את זה מגיל קטן – לספור עד 10 לפני שמגיבים, כמו כל קלישאה, יש בה הרבה אמת.

‘Before you speak, listen. Before you write, think. Before you spend, earn. Before you invest, investigate. Before you criticize, wait. Before you die, give.’
-WILLIAM A. WARD

הרבה אנשים לא יסכימו איתי פה, לא נורא – לדעתי אם אין לך דרייב לצאת מאיזור הנוחות שלך, מעולה! תישאר בו, באמת באמת. לא צריך לדחוף. תהנה מזה, תתרווח. ובאותה המידה – אם משהו מסקרן אותך בעולמות חדשים, מושך אותך לצאת, לך על זה גם!

כשתינוק מתחיל לזחול הוא בוחן את הגבולות שלו, כמה אני יכול להתרחק מאבאמא ועדיין להרגיש בטוח? ככל שאמאבא ישדרו את המסר שהם פה איתו, ושהעולם הוא טוב, כך יתרחב השטח בו הוא מרגיש בטוח ונינוח. הוא בעצמו יודע הכי טוב מתי הוא נמשך לחקור שם מעבר לפינה, בארץ בה הקשר עין עם אמא מתנתק, ומתי הפחד וההתרגשות עברו את סף ההכלה והגיע הזמן לחזור אל החיק החם והבטוח.

האמת היא, שבעולם הקצת דפוק (מלשון דפקה) שאנחנו חיים בו, לרובנו לא כלכך קל להתתמודד עם נוחות ונעימות. כשחיבוק חם ואוהב מעורר דחף עז לקום ולברוח קל לתרץ את זה בתור יציאה מאיזור הנוחות, אבל הרבה פעמים זה בדיוק ההפך.

על מנת להיות טוב במשהו צריך קודם להיות גרוע – הפעם הראשונה שנהגתי במכונית (עם הילוכים!) הייתה ממש מאתגרת, הפעם הראשונה שפרטתי על גיטרה, הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב, או לקרוא, לדבר וללכת. בהתחלה כשאנחנו קטנים, אנחנו ממש גרועים במלא דברים, וזה הדבר הכי חינני והכי מקסים שיש. אם תורידו את גורם החמידות בהקשבה לפעוט בתחילת דרכו המילולית, תשימו לב שהוא מדבר כמו אהבל! וזה ממש בסדר, יותר מבסדר, זה הכרחי.

כמתחיל, בכל תחום, הכרחי להרשות לעצמי להיות גרוע. ומתישהו במהלך הדרך, כשאנחנו גדלים, רובנו מאבדים את היכולת הזאת, כן כן יכולת (Skill), היכולת להיות ממש גרוע במשהו. פתאום זה מביך ולא נעים. קולות ביקורתיים בתוכנו מתערבים ושופטים ומשווים. לאורך הדרך הכניסו לנו לראש את הרעיון המגוחך שאנחנו צריכים להיות טובים בכל מה שאנחנו עושים, וגם יש את מי שיבחן אותנו על זה! (מעניין מאיפה זה הגיע)

חוכמת הזן מדברת על מצב התודעה הפתוח של המתרגל המתחיל (Shoshin), בו אתה פותח את עצמך לאפשריות חדשות על ידי שחרור כל מה שלכאורה ידוע מראש – איכות של סקרנות ופליאה יחד עם בלבול. בעיני זהו תנאי בסיסי ללמידה, נוכחות בחוויה עצמה, ואני לא מדבר על למידה כרכישת ידע תאורתי (דוג׳ – לקרוא מאמר על היתרונות בתרגול יוגה), אלא למידה כנסיון בפועל (לעשות יוגה), זה אומר התמקדות בכאן ועכשיו, בתהליך עצמו, ולא בתוצאות התהליך, כישלון והצלחה.

אז בפעם הבאה שתעשה משהו בפעם הראשונה, תהנה מזה.

אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה.

שוב ושוב אני נפעם לגלות את הדלתות שפתוחות לפנינו בעולם החדש הזה! כמעט כל תחום, כל בעיה או נושא שמעניין אותך, נחקר לעומק על ידי מישהו שסביר להניח ישמח לחלוק איתך את שלמד, וכנראה שגם בצורה הרבה יותר נגישה ומתאימה ליכולת ההבנה שלך משתוכל לדמיין.

לדוגמא-
אני כרגע בחופשה באיטליה. כותב מילים אלו כשאני יושב ליד האוהל שלי, בתוך יער בטוסקנה. דרך הפלאפון החכם אני מקדיש את זמני (בין השאר) ללמוד שיווק – מקשיב לקורס מוקלט של סת׳ גודין (This is Marketing) אחד מהמוחות המובילים בתחום ומקבל את המידע העדכני ביותר, יחד עם תרגילים שעוזרים לי לחדד את העסק שלי.

לפני שעתיים – ישבתי עם ילד אטלקי ב12 שגר פה בסביבה. בחצי אנגלית חצי איטלקית הוא ניסה ללמד אותי איך לפתור קוביה הונגרית. לא ממש הצלחתי, קוביה הונגרית היא לא חידה שמעוררת בי מוטבציה רבה, אבל אין ספק שהוא יודע את החומר! מסדר ומבלגן את הקוביה כאילו כלום.

כששאלתי אם הוא למד את זה בביצפר, נד לשלילה וענה לי במילה בינלאומית אחת – Youtube