אנחנו עוברים מולם ברחוב, רואים אותם בבית קפה, חולקים איתם רכבת או אוטובוס, עומדים איתם ברמזור. אין לנו שום קשר ישיר איתם. לפעמים איזה מבט משותף וחיוך כשמשהו מיוחד קרה ורק אני והיא שמנו לב. או מבט משותף בלי חיוך כשאחד מהם חותך אותי בכביש, או עוקף אותי בתור. איזה חלק הם תופסים בחיים שלנו? האנשים שאנחנו לא מכירים, האם נרגיש בהעדרם?
למעשה רק חלק קטן (מאוד קטן) מהאנשים, אנחנו כן מכירים. מכירים. מה זה בכלל אומר? להכיר בנאדם? איפה עובר הגבול בין בנאדם שאני מכיר לבנאדם שאני לא מכיר? עם הפייסבוק והאינסטגרם, חברים שפיזית מעולם לא פגשנו.
ולפעמים אחד מהם עובר לקבוצה שלנו – שיחה שמתחילה במקרה בבית קפה. חבר של חבר שאני פוגש בפעם השלישית. מישהי חדשה שמתחילה לעבוד. מרגש, לא? אותי זה מרגש. מתישהו במהלך חיינו אנחנו דובקים בקבוצת האנשים הקטנה איתה אנחנו מרגישים בנוח. קבוצה שמכירה אותנו ויכולה בקלות לשמר את הגבולות של מי שאנחנו.
כשהיינו ילדים הקבוצה הזאת השתנתה וגדלה כל הזמן, אולי לילדים יותר קל לעבור את גבול ההכרות? או שאולי מה שטבעי לנו הוא דווקא כן להיות בקשר עם אנשים במרחב שלנו, גם המרחב הציבורי, וכשאנחנו מתבגרים מתפתחת חומה שאנחנו כבר לא יכולים לראות? מתי בפעם האחרונה עשית חבר חדש? רוצה לנסות?
“Making friends is easier than eating chocolate”