David

ביום רביעי ישנתי אצל חברים בפרדס חנה, חברים שהם גם מארחים מופלאים וגורמים לי להרגיש מאוד בנוח ובבית.

הגעתי אחרי יום עבודה ארוך ונכנסתי להתקלח. היה לי ממש כיף במקלחת, רגע להיות עם עצמי, היה מלא מים חמים וזה היה מושלם. אבל פתאום תפסתי את עצמי סוגר את המים ובא לצאת מהמקלחת. זה הרגיש לי חד, לא הבנתי מה אני יוצא פתאום כשבעצם אני רוצה עוד להישאר תחת המים החמים, אז עצרתי רגע ובדקתי מה קרה פה עכשיו.

קלטתי שהקול של איתמר (אחד המארחים) התחיל להדהד בבית, נראה לי דיבר עם החתול, ופחדתי שהוא יחשוב שאני כבר מתקלח הרבה זמן וגומר להם את המים החמים, שאני לא מתחשב, אפילו המילה פרזיט עלתה שמה בתוכי. בתכלס פחד שכבר לא ירצו אותי, פחד לחוות דחייה.

יש לי מזל שיש לי חברים כאלה שברגע שהמחשבה נעשתה ברורה בתוכי יכולתי מיד להוריד את זה מאיתמר, כי ברור שהוא הכי ישמח שאני אתענג על המקלחת שלי. בנוסף יכולתי באותו רגע להגיד לעצמי שזה גם בסדר אם זה מפריע לו, ואני אשמח שחבר יגיד לי אם משהו שאני עושה מפריע לו.

לקחתי צעד חזרה, הפעלתי שוב את המים החמים, הרגשתי משהו עמוק בתוכי מרפה וגל של התרגשות עלה בתוכי, חופש חדש. כמה פשוט ויקר ערך הרגע הזה של המקלחת עם עצמי.

אני עוד צעיר, אבל יש כבר הרבה ששכחתי.
מה זה אומר על חוויה מסויימת אם אני זוכר אותה?
מה זה אומר אם אני שוכח?

אני זוכר את הפעם ההיא שזרקנו אבנים על הברזנט שהיה תלוי בחניית אחד הבניינים ברחוב. גרנו אז בקטמון הישנה. זה היה משחק, מפאת החוסר בכדור השתמשנו באבנים. זורקים אבן על הברזנט וצריך לנחש לאן היא תתגלגל, מי שתופס מנצח וזוכה לזריקה הבאה. הפעם הייתה מכונית מתחת, שחורה, לא שמנו לב. לא זוכר אם אני זרקתי את האבן שנחתה על המכונית ועיקמה את הפח, בטח לא תפסתי אותה. המכונית התחילה לבכות ותוך שניה מישהו יצא בריצה מהבית (מי אשכרה יוצא כשיש אזעקה של מכונית?), קצת יותר פושטקים מאיתנו בטח בשלב הזה היו בורחים, אבל האחים שלי ואני חננות. הוא תפס אותי במאחורה של הזרוע קרוב לכתף, חזק. הוא כעס ושאל איפה אנחנו גרים.

אני זוכר את אבא פותח לנו את הדלת, בהתחלה קצת מופתע לראות איש זר עם הבנים שלו, אבל דיי מהר חוזר להיות קול. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי בנוכחותו, הרגשתי בטוח שוב. חזרנו כולנו למכונית הפצועה, הגברים עומדים את הנזק ואנחנו שם מחכים לגזר הדין. ״מה אתה מתרגש? זאת רק שריטה, אני בטוח שכל מוסך שמכיר אותך יסדר את זה בחינם״ אבא שלי אמר ובזה נגמר העיניין.

זה אולי הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזאת, ביצפר יסודי בירושלים, בטח גם יצא לי לספר אותו מלא פעמים. אבל אף פעם לא סיפרתי שמרוב פחד השתנתי במכנסיים, כשהאיש תפס אותי במאחורה של היד. זאת חוויה חזקה, להשתין במכנסיים מרוב פחד.

ואבא שלי הגן עלי.

1. שלוש שנים גרנו יחד. שנינו לראשונה בעיר הגדולה. הוא טרי ישר מהודו ואני הספקתי כבר לחזור וללמוד שנה אחת בירושלים. שירתנו יחד בצבא עד שהוא החליט להיות קצין. גרנו בדירה ברחוב מולדת, לא רחוק מכאן. בית קצת מתקלף שהתאים לנו בול. במרפסת פרחים סגולים על עץ שקראנו לו בוגונוויליה. במבואת הכניסה תלינו במסגרות עץ, אלף ציורים שציירנו בעצמנו. בשנה הראשונה לא היה מקרר, בשלישית כבר הייתה לו בתזוג ואז גם לי נהייתה.
   
   
2. אני מקפיד לראות את כל הסטוריז שלה באינסטגרם, היא יודעת לצלם תמונות שמרגישות קרוב. לפעמים שולח לב או חיוך או געגוע. כשהייתי בטירונות והיא פקידה שם בסביבה היינו יושבים שעות (או כמה דקות) על ספסל, מעשנים סיגריות ואוכלים במבה ומספרים הכל, הכי כנה ידענו. בדירה שהיא שכרה בברלין ישנתי לילה אחד לצידה, יותר מלילה היה לה יותר מידי, ראינו סרט במחשב ונרדמנו. בחוות בודדים בחורף של מיצפה רמון היא באה לחלוק את בדידותי, טיילנו במדבר וישבנו מול האח וישנו בלילה מתחת לשמיכות צמר כבדות. בפעם אחרת תפסנו טרמפים כל הלילה להופעת זריחה של אביתר במצדה, זה היה בשבוע שגלעד שליט חזר.
   
   
3. יש עוד חברים שאני לא רואה מספיק, ואולי איכשהו עם כולם ביחד זה דווקא מספיק?
   
   
4. אם אני לגמרי כנה – נוח ונעים לי המרחק.
   
   
5. וגם אני רוצה להתקרב.

החורף שמגיע
תופס אותי בהפתעה
הבגדים
הרוח
הצבעים
קצב הדברים

כאילו זאת לא הפעם השלושים ואחת שזה קורה

אז בוא נצא מנקודת הנחה שחיים רק פעם אחת. בשונה ממשחקי המחשב, בהם כל פעם שהגיבור מת הוא חוזר לנקודת ההתחלה. תאר לך משחק בו יש רק סיבוב אחד, הגרפיקה מדהימה, יש אין סוף אפשרויות עלילה ועולם רקע עשיר ומפורט מעבר לכל דמיון. רק שאם שעון החיים יורד לאפס והגיבור מת, זה נגמר. אתה נזרק מהמשחק ללא היכולת לחזור.

איך תשחק במשחק כזה? אולי לא תרוץ להילחם בקרבות שלא בטוח תנצח. תלך על בטוח, תיקח את הזמן לחקור את קו העלילה. אבל יש עוד פרט שחשוב לציין – זמן המשחק מוגבל, מאוד מוגבל. למעשה בזמן שאתה מקבל כנראה שתספיק לראות חלק קטן מאוד מהעולם, להכיר מספר מצומצם של אנשים וולחוות רק חלק מהחוויות. זה כבר משנה את התמונה.

מה זה המשחק המעפן הזה? מצד אחד אם ארוץ מהר מידי ולא אשים לב איפה אני דורך אני יכול לאבד את ההזדמנות האחת שלי לשחק, ומצד שני אם אפחד לזוז מהמקום המשחק יגמר בלי שהספקתי שום דבר. נשמע מוכר לא?

ביטחון הוא גורם הכרחי בחיים, באופן ברור. ביטחון בכל הרבדים, כלכלי, חברתי, בריאותי. אני רוצה להרגיש בטוח שיהיה לי (ולאנשים שאני אוהב) מה לאכול וגם שנהייה מוגנים מכל סכנה. במשך עשרות אלפי שנים ההתעסקות העיקרית של בנאדם הייתה בתחום החיים הבסיסי הזה, הישרדות. מנקודת מבט היסטורית הביטחון בחיים שיש לי היום הוא חדש דנדש, ולא מובן מאליו בכלל.

כך גם חדש כיוון המחשבה שאני מציע פה, מה אתה רוצה מהחיים? מה אתה מאחל לעצמך? איזה חוויה אתה מבקש לעצמך? ומה אתה עושה כדי לקדם את זה? שאלות שלאבותינו לא היה את הפריווליגה לשאול. עכשיו לנו יש ההזדמנות, אפילו האחריות לעשות חישוב מסלול מחדש. לשים בראש סדר עדיפיות ערכים כמו שמחה, מימוש עצמי, אהבה.

לחקור דרכים חדשות, כאלה שבבוא הזמן נוכל להעביר לילדים שלנו.

איזה אחוז מהיום שלך אתה מעביר בלהכניס ידע פנימה? קריאה, צפייה והאזנה לתכנים של אנשים אחרים. השאלה הבאה תיהייה כמה מהתוכן הזה אתה בוחר במודע וכמה נכנס בלי שתשים לב, אבל עוד רגע לפני.

נניח שיש שני עולמות ידע, חלוקה לשני סוגים של אינפורמציה. העולם הפנימי והעולם החיצוני. שניהם מלאים באינסוף מידע המתדפק על סף דלתך, מבקש את תשומת לבך. לאיזה עולם אתה מקדיש יותר זמן ואנרגיה? אתה שמח עם החלוקה כמו שהיא עכשיו? היא מרגישה לך מאוזנת?

כשמיכאלנג׳לו מניח מול עיניו גוש שייש ובוהה בו כמה שעות לפני שמניח עליו יד או איזמל, הוא מפנה את תשומת הלב פנימה. כך נוצרת התנועה ההפוכה, אינפורמציה מבפנים החוצה. חזון פנימי שעושה את דרכו אל העולם הממשי, הופך לאינפורמציה זמינה לעוד אנשים, הופך להשראה.

יצירתיות נובעת מהעולם הפנימי, השראה מהעולם החיצוני.

יש שתי דרכים לבצע משימה, בין אם היא פשוטה כמו כוס קפה שחור, ובין אם היא מורכבת כמו החלמה של מערכת גופנית. הדרך הראשונה היא לעקוב אחר מתכון, מרשם. מספר סימפטומים מעידים על מחלה מה שמוביל לתרופה מסויימת (לרוב אנטיביוטיקה). כפית קפה, מיים רותחים, לערבב. אני לא אומר שיש משהו רע בדרך הזאת, אלה רק שיש רמה אחרת והיא הדרך השניה. בעל מקצוע, המכיר את חומרי הגלם ויודע לצפות את ההתנהגות שלהם אל מול הכלים שהוא מביא, יכול לשחק עם כל מתכון ולכתוב מתכון חדש לכל ארוחה.

ברגע שאני מכיר היטב את ארגז הכלים ויודע מה אני רוצה לבנות, רק אז אני יכול לעמוד מאחורי הפעולות שלי. מגיע אלי מטופל, מגיע כי כואב לו. תלמיד יעשה את מה שראה את המורה שלו עושה. מורה יעשה את מה שהוא רואה לנכון בהתאם לסיטואציה. הוא מתחשב באינסוף גורמים, משתנים וידע שמנחה אותו. מתוך הבנה עמוקה של חומרי הגלם, הוא מתאים את התרופה לאדם המבקש את עזרתו, כל מקרה לגופו. שף לא פותח ספר בישול כשהוא רוצה להכין מנה חדשה. שף כותב את המתכון ממנו התלמיד לומד לבשל.

חשוב שנדע להבדיל בין הדרכים.
להיות עם מספיק ענווה לקבל את הדברים שאני לא באמת יודע ועם מספיק אחריות לתקשר את זה עם הלקוחות שלי.

סטיבן פרספילד מדבר על זה, וויליאם זיסנר מדבר על זה, סת׳ גודין מדבר על זה ועוד רבים וטובים. ההתנגדות. ההתנגדות היא הכוח המונע מאיתנו לייצר הרגלים חדשים ומייטיבים. לדוגמא כתיבה. אני רוצה לפתח לי הרגל ולשבת לכתוב חצי שעה כל יום. אבל כל פעם שאני עומד ברגע הפעולה, כוח עוצמתי מושך אותי לעיסוקים אחרים, כמו שטיפת כלים, או במקרה הנפוץ יותר, בהייה במסכים. מכיוון שבברור הצבתי לעצמי אתגר גדול מידי (אני לא מצליח = זה גדול מידי). אני מעדיף להקל על עצמי מאשר להילחם בעצמי. אחפש להפוך את המשימה לפשוטה ואפשרית יותר.

ניל גיימן* מדבר על חוק מספר אחד בצורת העבודה שלו. לקבוע מסגרת זמן, בה מותר רק לכתוב. לגמרי מותר גם לא לכתוב. אבל אסור לעשות כל דבר אחר. דרך נפלאה להקל על עצמי, להוריד את היעד מרמת התוצר לרמת העשייה. אם המטרה שלי היא לשבת חצי שעה ביום מול דף ריק, אני יודע שזאת פסגה שאכבוש בקלות. כל דבר שיקרה מעבר לכך, זה בונוס.

ההתנגדות מתחזקת אל מול שימוש בכוח. זה חוק פיזקלי. כוח מזין אותה. זה אומר שבמאבק רק אתיש את עצמי. מצד שני, לא אשיג כלום אם אוותר על הרצון שלי. החוכמה היא למצוא את דרך האמצע – להרפות כל מאבק, ויחד עם זאת להישאר נאמן לעצמי. כאן השאלות הרלוונטיות יהיו – איך יהיה לי הכי קל לעמוד במטרות שלי? באיזה סיטואציה העשייה מגיעה בלי בעיות? איך אני יכול להפוך את המשימה יותר פשוטה ואפשרית?

*הטיפ של ניל גיימן

A writer will do anything to avoid the act of writing.
-W. Zinsser

כשסבתא נכנסה להריון בפעם האחרונה (אחרי ארבעה ילדים ששרדו ועוד כמה שלא) סבא שלי התחיל לקנות בקבוקים. במהלך תשעת החודשים הוא מילא את החדר הקטן ליד השירותים בארגזים של קוניאק וערק. אמר שאם יצא בן נעשה ברית. גילה נולדה, בת הזקונים. בלי לומר מילה הוא חזר הביתה. סבתא שלי אחרי התאוששות לקחה את האוטובוס חזרה עם התינוקת בידיים. אומרים שאת הבקבוקים שאסף הוא שתה למשך שארית חייו.

סבא שלי היה איש טוב, ככה אני זוכר אותו. מספרים עליו שאם היה שומע על מישהו במצוקה כלכלית היה מוצא את המעיל שלו בבית-כנסת ומטמין כסף באחד הכיסים בלי שאפאחד רואה. זה דבר יפה לעשות. אני מדמיין את אותו אדם מכניס את היד לכיס בהליכה הביתה ומוצא את המתנה.

תמיד היה לו טופי בכיס שהיה מביא מהבית-כנסת. ואולר קטן. היה מקלף לי בעזרתו תפוחים כשאסף אותי מהגן.

הוא ואבא שלי היו רבים הרבה. אבא שלי לא אהב את איך שהוא התנהג לסבתא. פעם אחת זכורה לי במיוחד. הוא כבר היה זקן וחולה. בלהט הוויכוח תפס ביד אחת כיסא ממשענתו והניף אותו מעל הראש באיום. בסלון הקטן בקטמונים זו נראתה לי כמו תנועה בלתי אפשרית, התפעמתי והופתעתי מכמה שהוא חזק. כבר אז בתור ילד, אני זוכר את זה בברור, הרגשתי את הכאב שלו.

יש כאב שעובר בירושה, מאבא לבן, מסבא לנכד. כאב ספציפי שזהיתי על פניו המכווצות של סבא שלי, ובמקרים אחרים על פניו של אבא שלי. כאב שמצאתי בתוכי. כאב של חוסר אונים מול מציאות לא מובנת. אשמה גדולה והתגוננות. איבוד שליטה ובושה עמוקה.

כאב שאולי אוכל לחסוך מבני, כשיבוא.
ואולי לא.