דוקומנטרי

ביום רביעי ישנתי אצל חברים בפרדס חנה, חברים שהם גם מארחים מופלאים וגורמים לי להרגיש מאוד בנוח ובבית.

הגעתי אחרי יום עבודה ארוך ונכנסתי להתקלח. היה לי ממש כיף במקלחת, רגע להיות עם עצמי, היה מלא מים חמים וזה היה מושלם. אבל פתאום תפסתי את עצמי סוגר את המים ובא לצאת מהמקלחת. זה הרגיש לי חד, לא הבנתי מה אני יוצא פתאום כשבעצם אני רוצה עוד להישאר תחת המים החמים, אז עצרתי רגע ובדקתי מה קרה פה עכשיו.

קלטתי שהקול של איתמר (אחד המארחים) התחיל להדהד בבית, נראה לי דיבר עם החתול, ופחדתי שהוא יחשוב שאני כבר מתקלח הרבה זמן וגומר להם את המים החמים, שאני לא מתחשב, אפילו המילה פרזיט עלתה שמה בתוכי. בתכלס פחד שכבר לא ירצו אותי, פחד לחוות דחייה.

יש לי מזל שיש לי חברים כאלה שברגע שהמחשבה נעשתה ברורה בתוכי יכולתי מיד להוריד את זה מאיתמר, כי ברור שהוא הכי ישמח שאני אתענג על המקלחת שלי. בנוסף יכולתי באותו רגע להגיד לעצמי שזה גם בסדר אם זה מפריע לו, ואני אשמח שחבר יגיד לי אם משהו שאני עושה מפריע לו.

לקחתי צעד חזרה, הפעלתי שוב את המים החמים, הרגשתי משהו עמוק בתוכי מרפה וגל של התרגשות עלה בתוכי, חופש חדש. כמה פשוט ויקר ערך הרגע הזה של המקלחת עם עצמי.

אני עוד צעיר, אבל יש כבר הרבה ששכחתי.
מה זה אומר על חוויה מסויימת אם אני זוכר אותה?
מה זה אומר אם אני שוכח?

אני זוכר את הפעם ההיא שזרקנו אבנים על הברזנט שהיה תלוי בחניית אחד הבניינים ברחוב. גרנו אז בקטמון הישנה. זה היה משחק, מפאת החוסר בכדור השתמשנו באבנים. זורקים אבן על הברזנט וצריך לנחש לאן היא תתגלגל, מי שתופס מנצח וזוכה לזריקה הבאה. הפעם הייתה מכונית מתחת, שחורה, לא שמנו לב. לא זוכר אם אני זרקתי את האבן שנחתה על המכונית ועיקמה את הפח, בטח לא תפסתי אותה. המכונית התחילה לבכות ותוך שניה מישהו יצא בריצה מהבית (מי אשכרה יוצא כשיש אזעקה של מכונית?), קצת יותר פושטקים מאיתנו בטח בשלב הזה היו בורחים, אבל האחים שלי ואני חננות. הוא תפס אותי במאחורה של הזרוע קרוב לכתף, חזק. הוא כעס ושאל איפה אנחנו גרים.

אני זוכר את אבא פותח לנו את הדלת, בהתחלה קצת מופתע לראות איש זר עם הבנים שלו, אבל דיי מהר חוזר להיות קול. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי בנוכחותו, הרגשתי בטוח שוב. חזרנו כולנו למכונית הפצועה, הגברים עומדים את הנזק ואנחנו שם מחכים לגזר הדין. ״מה אתה מתרגש? זאת רק שריטה, אני בטוח שכל מוסך שמכיר אותך יסדר את זה בחינם״ אבא שלי אמר ובזה נגמר העיניין.

זה אולי הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזאת, ביצפר יסודי בירושלים, בטח גם יצא לי לספר אותו מלא פעמים. אבל אף פעם לא סיפרתי שמרוב פחד השתנתי במכנסיים, כשהאיש תפס אותי במאחורה של היד. זאת חוויה חזקה, להשתין במכנסיים מרוב פחד.

ואבא שלי הגן עלי.

1. שלוש שנים גרנו יחד. שנינו לראשונה בעיר הגדולה. הוא טרי ישר מהודו ואני הספקתי כבר לחזור וללמוד שנה אחת בירושלים. שירתנו יחד בצבא עד שהוא החליט להיות קצין. גרנו בדירה ברחוב מולדת, לא רחוק מכאן. בית קצת מתקלף שהתאים לנו בול. במרפסת פרחים סגולים על עץ שקראנו לו בוגונוויליה. במבואת הכניסה תלינו במסגרות עץ, אלף ציורים שציירנו בעצמנו. בשנה הראשונה לא היה מקרר, בשלישית כבר הייתה לו בתזוג ואז גם לי נהייתה.
   
   
2. אני מקפיד לראות את כל הסטוריז שלה באינסטגרם, היא יודעת לצלם תמונות שמרגישות קרוב. לפעמים שולח לב או חיוך או געגוע. כשהייתי בטירונות והיא פקידה שם בסביבה היינו יושבים שעות (או כמה דקות) על ספסל, מעשנים סיגריות ואוכלים במבה ומספרים הכל, הכי כנה ידענו. בדירה שהיא שכרה בברלין ישנתי לילה אחד לצידה, יותר מלילה היה לה יותר מידי, ראינו סרט במחשב ונרדמנו. בחוות בודדים בחורף של מיצפה רמון היא באה לחלוק את בדידותי, טיילנו במדבר וישבנו מול האח וישנו בלילה מתחת לשמיכות צמר כבדות. בפעם אחרת תפסנו טרמפים כל הלילה להופעת זריחה של אביתר במצדה, זה היה בשבוע שגלעד שליט חזר.
   
   
3. יש עוד חברים שאני לא רואה מספיק, ואולי איכשהו עם כולם ביחד זה דווקא מספיק?
   
   
4. אם אני לגמרי כנה – נוח ונעים לי המרחק.
   
   
5. וגם אני רוצה להתקרב.

רואים שהוא כבר לא ילד, אולי אפילו כבר יש לו ילדים. ״מה יש בפנים?״ הוא שואל כשהאישה המבוגרת שאיתו מעבירה לו סנדוויצ. טיסה לבוקרשט עם ההורים בגיל 37. היא בתשובה מציעה שתוסיף גבינה משולשת, והוא נעתר.

קר פה, בשדה תעופה בן גוריון. ורק עכשיו גיליתי שיש כתם גדול על החולצה הארוכה ששמתי איתי בתיק הקטן. לא נורא. גם שקט פה מאוד, שקט כזה של רעש לבן, כמו שהאוזניים סתומות. שקט שמצליח לגבור על הרעש.

משפחה אחרת הלכה לישון בפינה עם כריות גדולות. לפי הצבעים שהם לובשים אני מזהה שהם לא מפה. אמא ובת ישנות והאבא מול המסך הנייד שלו, מידי פעם מרים את המבט לראות עם משהו מתרחש סביבו. אני מהרהר לעצמי שאולי זה אינסטינקט קדום, להישאר ערני בסביבה זרה, לשמור על היקרות לו.

אני יוצא למסע, לא בפעם הראשונה, בטח גם לא האחרונה. האמת שבטבע שלי אני בנאדם שנשאר במקום אחד. אוהב להכיר את איפה שאני נמצא, כמה שיותר. אז מה אני עושה פה? תכף עולה על מטוס לארץ לא מוכרת?

גיליתי שטוב לי פעם ב לנתק את כל העוגנים (רוב העוגנים). טוב לי להגיע למקום חדש, לפגוש אנשים חדשים, לגלות אני חדש. ואז אני אוהב גם לחזור, למקום המוכר. כיף לצאת למסע כשכבר עכשיו יש בתוכי חלק קטן שמחכה לחזור הביתה.