גברים

אני עוד צעיר, אבל יש כבר הרבה ששכחתי.
מה זה אומר על חוויה מסויימת אם אני זוכר אותה?
מה זה אומר אם אני שוכח?

אני זוכר את הפעם ההיא שזרקנו אבנים על הברזנט שהיה תלוי בחניית אחד הבניינים ברחוב. גרנו אז בקטמון הישנה. זה היה משחק, מפאת החוסר בכדור השתמשנו באבנים. זורקים אבן על הברזנט וצריך לנחש לאן היא תתגלגל, מי שתופס מנצח וזוכה לזריקה הבאה. הפעם הייתה מכונית מתחת, שחורה, לא שמנו לב. לא זוכר אם אני זרקתי את האבן שנחתה על המכונית ועיקמה את הפח, בטח לא תפסתי אותה. המכונית התחילה לבכות ותוך שניה מישהו יצא בריצה מהבית (מי אשכרה יוצא כשיש אזעקה של מכונית?), קצת יותר פושטקים מאיתנו בטח בשלב הזה היו בורחים, אבל האחים שלי ואני חננות. הוא תפס אותי במאחורה של הזרוע קרוב לכתף, חזק. הוא כעס ושאל איפה אנחנו גרים.

אני זוכר את אבא פותח לנו את הדלת, בהתחלה קצת מופתע לראות איש זר עם הבנים שלו, אבל דיי מהר חוזר להיות קול. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי בנוכחותו, הרגשתי בטוח שוב. חזרנו כולנו למכונית הפצועה, הגברים עומדים את הנזק ואנחנו שם מחכים לגזר הדין. ״מה אתה מתרגש? זאת רק שריטה, אני בטוח שכל מוסך שמכיר אותך יסדר את זה בחינם״ אבא שלי אמר ובזה נגמר העיניין.

זה אולי הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזאת, ביצפר יסודי בירושלים, בטח גם יצא לי לספר אותו מלא פעמים. אבל אף פעם לא סיפרתי שמרוב פחד השתנתי במכנסיים, כשהאיש תפס אותי במאחורה של היד. זאת חוויה חזקה, להשתין במכנסיים מרוב פחד.

ואבא שלי הגן עלי.

כשסבתא נכנסה להריון בפעם האחרונה (אחרי ארבעה ילדים ששרדו ועוד כמה שלא) סבא שלי התחיל לקנות בקבוקים. במהלך תשעת החודשים הוא מילא את החדר הקטן ליד השירותים בארגזים של קוניאק וערק. אמר שאם יצא בן נעשה ברית. גילה נולדה, בת הזקונים. בלי לומר מילה הוא חזר הביתה. סבתא שלי אחרי התאוששות לקחה את האוטובוס חזרה עם התינוקת בידיים. אומרים שאת הבקבוקים שאסף הוא שתה למשך שארית חייו.

סבא שלי היה איש טוב, ככה אני זוכר אותו. מספרים עליו שאם היה שומע על מישהו במצוקה כלכלית היה מוצא את המעיל שלו בבית-כנסת ומטמין כסף באחד הכיסים בלי שאפאחד רואה. זה דבר יפה לעשות. אני מדמיין את אותו אדם מכניס את היד לכיס בהליכה הביתה ומוצא את המתנה.

תמיד היה לו טופי בכיס שהיה מביא מהבית-כנסת. ואולר קטן. היה מקלף לי בעזרתו תפוחים כשאסף אותי מהגן.

הוא ואבא שלי היו רבים הרבה. אבא שלי לא אהב את איך שהוא התנהג לסבתא. פעם אחת זכורה לי במיוחד. הוא כבר היה זקן וחולה. בלהט הוויכוח תפס ביד אחת כיסא ממשענתו והניף אותו מעל הראש באיום. בסלון הקטן בקטמונים זו נראתה לי כמו תנועה בלתי אפשרית, התפעמתי והופתעתי מכמה שהוא חזק. כבר אז בתור ילד, אני זוכר את זה בברור, הרגשתי את הכאב שלו.

יש כאב שעובר בירושה, מאבא לבן, מסבא לנכד. כאב ספציפי שזהיתי על פניו המכווצות של סבא שלי, ובמקרים אחרים על פניו של אבא שלי. כאב שמצאתי בתוכי. כאב של חוסר אונים מול מציאות לא מובנת. אשמה גדולה והתגוננות. איבוד שליטה ובושה עמוקה.

כאב שאולי אוכל לחסוך מבני, כשיבוא.
ואולי לא.

מספרים שמעגלי גברים זה תרגול עתיק מתקופת הלקטים ציידים. אני מדמיין חבורה של גברים – בוגרי, צעירי וזקני השבט – מתאספת יחד סביב מדורה, במערה רחבת ידיים או תחת הכוכבים, אולי בסוף יום של צייד ממוטות, הרחק מהמחנה. במעגל לכולם יש את רשות הדיבור, הכוונה היא לביטוי כנה שמגיע מהלב. לצעיר יש הזדמנות ללמוד מניסיונו של הזקן, ולזקן יש הזדמנות ללמוד מנקודת מבטו הרעננה של הצעיר. היעדרן של נשות השבט מאפשר לשכבות האגו להתקלף, מאפשר לגברים להיזכר באחאות פשוטה, כמו זו שחווינו לפני שהתחיל לעמוד לנו. במעגל אנחנו שווים.

היום אנחנו בתקופה שמעגלי הגברים חוזרים. בהתאמה עם השיח המגדרי בחברה, מעגלי הנשים חזרו קודם, סוללות לנו את הדרך בנחישות ואדיבות. מהפכה של ממש, ממשיכה את המהפכה הפמיניסטית, ומביאה הרבה תקווה לעולם החדש שאנחנו יוצרים פה.

״אבל בתכלס, מה אתם עושים שם?״
הפרקטיקה פשוטה – אנחנו נפגשים פעם בשבוע, קבוצה קבועה של גברים, חברים, אחים. יושבים במעגל ומדברים – זה כל הסיפור! לפעמים הסטינג יראה קצת אחרת, מתחילים בהתכווננות, חיבור לגוף, לפעמים נתמקד בנושא מסויים, לפעמים נעבוד בזוגות או שלישיות. העיניין הוא פחות בפרקטיקה ויותר בכוונה, אנחנו נפגשים לדבר על הדברים שבאמת חשובים לנו, ולדבר עליהם הכי בכנות שאנחנו יכולים. אנחנו באים לייצר מרחב בטוח, בו כל אחד במעגל יכול להיפתח ולהביא את החלקים היותר פגיעים שלו ומתוכם לייצר חיבור. בדרך כלל אלה יהיו המקומות בהם תתגלה גם עוצמה גדולה.

חבורה של זרים הופכת למעגל של אחים. גברים לומדים להתחבר לעצמם, לבטא את הרגשות והצרכים שלהם. לקבל ולתמוך אחד בשני בלי גרם של שיפוטיות. אם זאת לא מהפכה, אני לא יודע מה כן.

“בוא איתנו, יבש אצלנו,
ויש אצלנו מקום.״
דתיה בן דור

הפוסט של אתמול נגמר בלי הרבה תקווה. אז אני בא פה לעשות תיקון, מקווה שיעבוד לי (:

אתחיל בכך שממש לא אבדה תקוותנו… אדרבא! אנחנו בעידן של מודעות הולכת וגוברת. מעגלי גברים צצים כמו פטריות אחרי הגשם. כל יום אני שומע על ספר חדש שעוסק במשבר הגבריות. אתמול גיליתי שיש בלוג שבועי בהארץ שמוקדש אך ורק לנושא הזה.

קיצר אנחנו מתחילים ללמוד שיש עוד צד למטבע. הולך ומתבהר שהתנהגות אלימה היא החצנה של דיכאון פנימי, עומס רגשי שאתה לא יכול להכיל ולכן מדחיק, מכחיש ומשליך. תמיר אשמן, מטפל אישי וקבוצתי בגברים, מדבר על התפרצות זעם כסוג של התקף חרדה. המקרבן הוא גם קורבן.

בשנים האחרונות קורה שינוי מרגש, מתחילה להתעורר הבנה ואמפתיה גם למצוקה הגברית, העומדת בבסיס כלכך הרבה טראומה וכלכך הרבה כאב. הציטוט המפורסם של יאנוש קורצ’אק “אין ילד רע, רק ילד שרע לו” תופס גם אם נחליף את המילה ‘ילד’ ב’גבר’. חשוב להגיד שזאת ממש לא תחרות, המהפכה הפמניסטית במובנים רבים היא כוח חלוץ שהביא את השיח המגדרי אל השולחן. היום המצב הוא שאנשים מורגלים, לפחות במידה מסויימת, לשמוע על דיכוי המגדר הנשי, אך עוד מופתעים כשעולים סיפורי השתקה של גברים. הסיפור הוא משותף, האמת היא שכולנו מדכאים וכולנו מדוכאים, ועל כולנו האחריות המורכבת לתת יד בשינוי הפרדיגמה שעומד לפתחנו.

אז מה עושים עם זה? קודם כל השינוי המשמעותי ביותר הוא המודעות הגוברת. המודעות לעומק הכאב, לעומק הרגישות. זה מתחיל בהסכמה שלנו כגברים לקבל את החלקים הרגישים שלנו, להרגיש, לבטא את מה שאנחנו מרגישים. לתמוך אחד בשני – כשאני פוגש חבר, לשאול אותו מה שלומך ובאמת להתכוון לזה. לבקש עזרה ולתת עזרה.

לקחת אחריות על העולם הרגשי שלנו, על צרכי התלות שלנו.

באותו נושא, תקראו גם את זה

טיול רומנטי בפירנצה, קלאסי. אתמול בערב הם נחתו והגיעו למלון שסגרו מראש, התעוררו מוקדם, אכלו ארוחת בוקר עם קפה איטלקי מעולה, שכרו אופניים ויצאו לראות את הסנטה מריה דל פיורה בכיכר הדואומו, אחת הכנסיות הגדולות והמרהיבות בעולם. הבחור נחוש ובטוח אסף מפה של העיר מהקבלה ביציאה מהמלון. אוגוסט, השמש הקופחת עושה דרכה לאמצע השמיים והם עוד מסתובבים. ״אולי נשאל מישהו?״ היא שואלת בחשש אחרי יותר מדי זמן של הסתובבבות, מכירה את נפש האיש שלה ויודעת שזאת נקודה רגישה. ״אנחנו ממש קרובים, הפעם אני בטוח״ הוא עונה עם האף בתוך המפה והם ממשיכים ללכת.

נשמע מוכר?
אז מה בעצם העיניין עם הגבר גבר הזה שכולנו מכירים ולא מוכן לשאול באיזה כיוון ללכת. אפילו בסיטואציה כזאת, עיר לא מוכרת, כשאין שום סיבה שידע לאן הוא הולך.

אז איפה להתחיל כשאני ניגש לכתוב על נושא כלכך גדול? לדעתי זו הנקודה החשובה ביותר, זאת שהופכת את הדיכאון הגברי לכלכך מסוכן – הקושי לבקש עזרה, הקושי בהפגנת חולשה. לא יודע אם יש לנו הגברים יותר סיבות לדיכאון. אני כן יודע שאנחנו יותר מסתירים אותו מהסביבה שלנו, יותר מתביישים בו, פחות מפגינים ומשתפים אותו.

קושי לבקש עזרה – מה זה בכלל?
בחברה שבא אנו חיים, גם היום, יש ציפיות מאוד ברורות מגברים – גבר צריך להיות קשוח, חזק, צריך לפרנס, צריך להוביל ולהנהיג, גבר זה מישהו שאפשר לסמוך עליו, באש ובמים. הוא לא מפגין חולשה, לא מפגין רגשות ובטח שלא בוכה. חייל, פועל, איש עסקים. הפגנת חולשה היא בגידה, בכל מי שסומך עליו ושם בו את מבטחו. מגבר מצופה להצליח בכל מה שהוא עושה, לדאוג למשפחה, לדאוג לעסק, לדאוג למדינה ולשים את עצמו בצד.

כמובן שזאת קלישאה מוגזמת, אבל יש בא גם הרבה אמת. העובדות הן שמצד אחד גברים הרבה פחות הולכים לטיפול, ומצד שני רוב הגדול של המתאבדים הוא גברי. קשה להתעלם מהקשר בין הדברים.