אז מה עושים עם זה?

הפוסט של אתמול נגמר בלי הרבה תקווה. אז אני בא פה לעשות תיקון, מקווה שיעבוד לי (:

אתחיל בכך שממש לא אבדה תקוותנו… אדרבא! אנחנו בעידן של מודעות הולכת וגוברת. מעגלי גברים צצים כמו פטריות אחרי הגשם. כל יום אני שומע על ספר חדש שעוסק במשבר הגבריות. אתמול גיליתי שיש בלוג שבועי בהארץ שמוקדש אך ורק לנושא הזה.

קיצר אנחנו מתחילים ללמוד שיש עוד צד למטבע. הולך ומתבהר שהתנהגות אלימה היא החצנה של דיכאון פנימי, עומס רגשי שאתה לא יכול להכיל ולכן מדחיק, מכחיש ומשליך. תמיר אשמן, מטפל אישי וקבוצתי בגברים, מדבר על התפרצות זעם כסוג של התקף חרדה. המקרבן הוא גם קורבן.

בשנים האחרונות קורה שינוי מרגש, מתחילה להתעורר הבנה ואמפתיה גם למצוקה הגברית, העומדת בבסיס כלכך הרבה טראומה וכלכך הרבה כאב. הציטוט המפורסם של יאנוש קורצ’אק “אין ילד רע, רק ילד שרע לו” תופס גם אם נחליף את המילה ‘ילד’ ב’גבר’. חשוב להגיד שזאת ממש לא תחרות, המהפכה הפמניסטית במובנים רבים היא כוח חלוץ שהביא את השיח המגדרי אל השולחן. היום המצב הוא שאנשים מורגלים, לפחות במידה מסויימת, לשמוע על דיכוי המגדר הנשי, אך עוד מופתעים כשעולים סיפורי השתקה של גברים. הסיפור הוא משותף, האמת היא שכולנו מדכאים וכולנו מדוכאים, ועל כולנו האחריות המורכבת לתת יד בשינוי הפרדיגמה שעומד לפתחנו.

אז מה עושים עם זה? קודם כל השינוי המשמעותי ביותר הוא המודעות הגוברת. המודעות לעומק הכאב, לעומק הרגישות. זה מתחיל בהסכמה שלנו כגברים לקבל את החלקים הרגישים שלנו, להרגיש, לבטא את מה שאנחנו מרגישים. לתמוך אחד בשני – כשאני פוגש חבר, לשאול אותו מה שלומך ובאמת להתכוון לזה. לבקש עזרה ולתת עזרה.

לקחת אחריות על העולם הרגשי שלנו, על צרכי התלות שלנו.

באותו נושא, תקראו גם את זה