מה שחשוב

אז בוא נצא מנקודת הנחה שחיים רק פעם אחת. בשונה ממשחקי המחשב, בהם כל פעם שהגיבור מת הוא חוזר לנקודת ההתחלה. תאר לך משחק בו יש רק סיבוב אחד, הגרפיקה מדהימה, יש אין סוף אפשרויות עלילה ועולם רקע עשיר ומפורט מעבר לכל דמיון. רק שאם שעון החיים יורד לאפס והגיבור מת, זה נגמר. אתה נזרק מהמשחק ללא היכולת לחזור.

איך תשחק במשחק כזה? אולי לא תרוץ להילחם בקרבות שלא בטוח תנצח. תלך על בטוח, תיקח את הזמן לחקור את קו העלילה. אבל יש עוד פרט שחשוב לציין – זמן המשחק מוגבל, מאוד מוגבל. למעשה בזמן שאתה מקבל כנראה שתספיק לראות חלק קטן מאוד מהעולם, להכיר מספר מצומצם של אנשים וולחוות רק חלק מהחוויות. זה כבר משנה את התמונה.

מה זה המשחק המעפן הזה? מצד אחד אם ארוץ מהר מידי ולא אשים לב איפה אני דורך אני יכול לאבד את ההזדמנות האחת שלי לשחק, ומצד שני אם אפחד לזוז מהמקום המשחק יגמר בלי שהספקתי שום דבר. נשמע מוכר לא?

ביטחון הוא גורם הכרחי בחיים, באופן ברור. ביטחון בכל הרבדים, כלכלי, חברתי, בריאותי. אני רוצה להרגיש בטוח שיהיה לי (ולאנשים שאני אוהב) מה לאכול וגם שנהייה מוגנים מכל סכנה. במשך עשרות אלפי שנים ההתעסקות העיקרית של בנאדם הייתה בתחום החיים הבסיסי הזה, הישרדות. מנקודת מבט היסטורית הביטחון בחיים שיש לי היום הוא חדש דנדש, ולא מובן מאליו בכלל.

כך גם חדש כיוון המחשבה שאני מציע פה, מה אתה רוצה מהחיים? מה אתה מאחל לעצמך? איזה חוויה אתה מבקש לעצמך? ומה אתה עושה כדי לקדם את זה? שאלות שלאבותינו לא היה את הפריווליגה לשאול. עכשיו לנו יש ההזדמנות, אפילו האחריות לעשות חישוב מסלול מחדש. לשים בראש סדר עדיפיות ערכים כמו שמחה, מימוש עצמי, אהבה.

לחקור דרכים חדשות, כאלה שבבוא הזמן נוכל להעביר לילדים שלנו.

יש פעמים בהם הדבר הטוב ביותר לעשות זה לחזור לבסיס.

מנוחה, אוכל מזין, חברה טובה (או להיות לבד), אוויר נקי, מים, חיבור לטבע ושקט. לעשות מה שעושה לך טוב. להזין את עצמך. לטפל בעצמך. לספק לך את מה שאתה צריך. הכי פשוט ובסיסי, כאן ועכשיו.

אחרי שתתאושש ותצבור כוחות תוכל לחזור לעשות צעדים ולהחליט החלטות. להיות פעיל ואקטיבי.

אבל כרגע – כשאתה מבולבל, אבוד ומוצף. מלא בדאגות ופחדים. התנגדויות ומאבקים פנימיים – לקחת אחריות על החיים שלך אומר להכיר בצרכים הבסיסיים. להיזכר שאתה עושה הכי טוב שאתה יכול, ששום דבר לא נגמר ואפשר תמיד להמשיך מחר.

לעצור ולהקשיב לגוף. לא מתחבר למילה מדיטציה, היא מסבכת עיניינים. אנחנו באמת צריכים מילה לטינית לתאר משהו כל כך פשוט וטבעי? לקחת זמן עם עצמי, לבדוק מה שלומי, לעצום עיניים ולהפנות את תשומת הלב פנימה. הכי פשוט וקרוב ואינטימי. כן, אפשר (ומומלץ מאוד) להיות קרוב ואינטימי עם עצמי, בלי אף אחד אחר.

איך הגוף? מה הוא מספר לי? יש כאבים? יש החזקה שרירית? אני יכול להרפות?
מה עם הנשימה? היא עמוקה ואיטית? או מהירה ושטחית? רק לשים לב, בלי לשנות שום דבר.

מה קורה בראש? איזה מחשבות מתרוצצות? איזה תדר מגיע איתן? לחץ, דאגה, התרגשות, חרדה, תסכול? אם הראש מלא במחשבות, אל תנסו לדחוק אותן הצידה, זה כמו להשתיק ילד שמנסה להגיד לכם משהו שממש חשוב לו שתשמעו. תקשיבו למחשבות, תעשו להן מקום.

העולם הפנימי מורכב מאינסוף רבדים, אט אט מתוך התבוננות נלמד להכיר. תחושות הגוף ומחשבות הן רק חלק מזה, חלק שבתור התחלה הכי נגיש לרובנו. שם בדיוק אנחנו רוצים להתחיל, איפה שנגיש. לא צריך לחפש את מה שלא נמצא, רק להפנות קשב לקיים ולבהיר. מה שיקרה באופן טבעי זה שהקשב יתחזק ויתעדן ונוכל לשים לב לעוד ועוד פרטים, לחזק את התקשורת שלי עם עולמי הפנימי.

לקום בבוקר זה לא מובן מאליו. רגע אחד אני דוהר על קרנף בדיונות ענק כשאחריי חבורת פיראטים בספינות חול שואגים גסויות ויורים באויר, וברגע הבא מצלצל השעון המעורר, חוטף אותי מבעד לשער בין מיימדי אל המציאות הזאת, ההזויה לא פחות. תל אביב בקיץ וצריך לקום. אם רק אניח שוב את הראש יש סיכוי שאספיק לסיים את המרדף ולהציל את הנסיכה היפה מחבורת פורעי החוק… אבל אני יודע שהזמן הזה בבוקר חשוב לי, אז אני מתמתח במיטה ויוצא לכבות את השעון המעורר, הממוקם רחוק ממנה באופן אסטרטגי.

לישון זה חשוב. לחלום חלומות זה חשוב. האמת היא שכולנו חולמים חלומות, חוץ ממיקרים קיצוניים בהם אנשים מטשטשים את עצמם עם מגוון חומרים. כולנו חולמים אבל חלקנו לא יכול לזכור את החלום כשהוא מתעורר. עם זאת, אתה יכול לאמן את עצמך לזכור חלומות. שים דף ועט ליד המיטה וברגע שאתה פוקח עיניים, אפילו לפני שהן לגמרי פקוחות תתחיל לכתוב מה חלמת הכי בפירוט שאתה יכול. אם נראה לך שאתה הולך לזכור את החלום, זאת כנראה אשליה, גם לחלומות הבהירים ביותר יש נטייה להתפייד ברגע שחוזרים למציאות.

אם אתה ממש לא זוכר כלום, תכתוב את מה שאתה כן שם לב אליו, כמו התחושה שאיתה אתה מתעורר, אם זו תחושה נעימה, או של תסכול או פחד. זהו תרגול שבונה גשר בין המודע והלא מודע. גשר בין עולמות. מומלץ לנסות.

מוכנים לעשות שינוי.

זאת כבר לא אופציה – להסתפק במערכות יחסים שמורידות ומדכאות אותנו.

זאת כבר לא אופציה – לתת לחיים האלה להיגמר על התמכרויות ושיעבוד למערכת.

אנחנו מוכנים להחזיר את תשומת הלב פנימה, להתחבר לעוצמה שלנו, ללכת את הדרך מתוך האמת הפשוטה שצומחת וגדלה, תופסת מקום בעוד ועוד לבבות – אמת של שלום ושיתופי פעולה, אמת של חברות ותמיכה, אמת של לב פתוח, כנות ואהבה.

אנחנו מוכנים לעשות שינוי, ולעשות אותו ביחד.

בכל תחום שמעסיק אותך – קריירה, זוגיות, הורות, נדל״ן, פנסיה, ניעור שטיחים, אפיית עוגות, גידול עגבניות במרפסת או אוננות כפייתית בגיל ההתבגרות – יש אנשים עם ניסיון וחוכמה, אפשר לומר מומחים, שמכירים את העולמות האלה ויכולים לחסוך לך ים של זמן ואנרגיה בכך שיעבירו אליך את הידע שלמדו על בשרם ויכוונו אותך בכיוון הנכון.

אם אתה יודע איפה אתה רוצה להיות עוד חמש שנים (לדוגמא), תמצא מישהו שנמצא שם, או הכי קרוב לזה שיש. שב איתו לקפה, תשאל אותו את השאלות שלך (עדיף להכין שאלות מראש), וממש תקשיב למה שיש לו להגיד לך, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

מי שנמצא במקום אליו אתה רוצה להגיע כנראה יודע את הדרך, ויוכל להראות לך אותה.
השאלה אם אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע, והאם אתה מוכן לעשות שינוי אמיתי בהתנהלות שלך.

נ.ב
סביר להניח שדרך של מישהו אחר לא תתאים לך בדיוק, וזה מעולה, תמיד תיהיה נאמן לדרך הייחודית שלך ותשתמש בנסיונם של אחרים כמקור של ידע ממנו אפשר ללמוד.

עץ צעיר נותן לכוח חיצוני לפעול עליו ומסתגל אליו, מתחזק וגדל על ידי שימוש בטלטלות הרוח. כוח נגדי נותן לנו קונטרה, ודרכו אנחנו מתחזקים. משקולת יכולה מצד אחד להיתפס כגורם מכביד בחיים, שמעקב ומונע התקדמות, ומצד שני יכולה להיות כלי עזר לחיזוק השרירים והעוצמה הפנימית, חיזוק השורשים והכוח להמשיך הלאה.

איזה טלטלות אני עובר עכשיו?
ההבדל בין קושי לאתגר נמצא בנקודת המבט. אתגר הוא הזמנה לצמיחה, למידה והתבגרות, בעוד שקושי הוא גורם מכביד מולו אנחנו חסרי אונים. ״מזל שאני לא מרוויח מספיק כסף, אחרת איך הייתי לוקח אחריות על המצב הכלכלי שלי?״ ההסכמה לקבל את המצב כמו שהוא, לראות את החלק שלי ביצירת המציאות הזאת, יחד עם מה שהיא מאפשרת לי, פותחת אופציות חדשות. שלפני כן, כשהייתי לגמרי ׳הילד שרוצה הביתה׳, לא הייתי מסוגל לראות.

העץ ששורד את הרוחות, הגשמים והבצורת יוצא מחוזק, שורשיו עמוקים בקרקע, גזעו יציב ובטוח. הוא יודע את כוחותיו וסומך על עצמו שכל מה שעתיד לבוא בא לטובתו. להוקיר את הסערה, לשמוח בא וללמוד ממנה מתוך חיבור עמוק פנימה.

לשם הבהירות – ׳הילד שרוצה הביתה׳ משחק תפקיד קריטי בהזמנה לצמיחה. בתנאי שנוכל לראות שהבקשה החבויה שהוא מביא היא בקשה להקשבה אמיתית וכנה, רוצה הביתה = רוצה חום וקרבה.

לדבר עם עצמך באופן קבוע, ברור ומודע. אנשים שמדברים עם עצמם הם משוגעים? האמת היא שכולנו מדברים עם עצמנו, רק שלרוב אנחנו עושים את זה בלי מודעות, כך יוצא שהשיח הפנימי יכול להתדרדר למקומות מאוד לא נעימים. כתיבה של יומן באופן קבוע משמעותית בדיוק מהסיבה הזאת. המילים על הדף, שחור על גבי לבן, מאמתות אותנו אם איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ופותחות פתח לאפשרויות חדשות. זאת הזדמנות להיות כנה לגבי החוויה שלך את העולם, קודם כל עם עצמך ואחר כך גם עם אחרים.

אז קודם כל בוחרים כלי כתיבה. אישית אני אוהב להשתמש במחברת טובה ואיכותית, עם כריכה רכה, כזאת שאני יכול לקחת איתי בתיק לכל מקום ועט כדורי פשוט, כחול או שחור. אפשר כמובן לבחור מחברת עור מפוארת או בכלל לכתוב במחשב. אני אוהב את התחושה של כתב יד, וגם הניתוק מהמסך הוא יתרון.

בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר, לשים על דף את הדברים שמעסיקים אותי, את המחשבות והרגשות, איך אני רואה את הדבים. הרבה פעמים גם נגלה שזה לא כלכך פשוט, להחליט איזה מילה יכולה לתאר חוויה פנימית. בצורה הזו הכתיבה מאמתת אותנו עם הערפול הפנימי, ופותחת פתח לבהירות. עוזר לזכור שגם אם אבחר ניסוח שיתברר כלא מדויק – תמיד אוכל לשנות אותו, כך שכל בחירה, אם מדויקת או לא, תיהיה צעד קדימה לכיוון ראיה צלולה והבנה שלי את עצמי. יש לנו נטייה להתייחס לכתיבה בצורה כבדה ורצינית, אולי זה עוד שריד מימי בית הספר, אבל בתכלס כתיבה מאוד דומה לדיבור ואין סיבה שלא נרגיש חופשיים לבטא את עצמנו על הדף כמו שאנחנו מרגישים חופשיים לפתוח את הפה.

חשובה, לפחות בהתחלה, ההחלטה שהכתוב הוא לעיני בלבד, כדי לאפשר ביטוי כנה וחופשי ככל האפשר. איפה עוד יש לנו מקום בו אנחנו יכולים להתבטא בחופשיות בלי שאף אחד יראה או ישמע? כשאנחנו בשיחה עם אנשים אחרים באופן אוטומטי מופעלים בנו מנגנונים שמצמצמים ומסננים את העולם הפנימי שלנו, פאקטור שנעלם בכתיבה של יומן אישי.

זהו תרגול חיים, אם אתה רק מתחיל קח לך את הזמן לפתח את הסגנון היחודי לך, תבדוק מה זה נותן לך ואם אתה נהנה מזה. לדעתי כל הרגל חדש צריך את הזמן להתאקלם במערכת. אני יכול לכתוב פה עוד הרבה על איך אני משתמש בכתיבת יומן ואיזה חלק זה תופס בחיי, אבל מספיק איתי, תתחילו לכתוב ותספרו לי איך הולך לכם.

כן כן, הכל, אני יודע שזאת עובדה שקשה להכיל, אבל יהיה פשוט יותר לכולנו אם ניקח רגע נשימה עמוקה ונקבל אותה כחלק מהמציאות שלנו. רואים לנו הכל. את כל הבפנוכו, את החלקים שאנחנו הכי אוהבים לשים בחוץ וגם את החלקים שאנחנו ממש משתדלים להחביא.

הידע עובר בינינו. באמצעות מלא ערוצים, חלקם יותר נגישים וברורים ועל פני השטח, כמו תקשורת מילולית ומראה חיצוני. חלקם יותר מעודנים ומוסווים, כמו שפת גוף, טונציה, הדהוד רגשי ועוד ועוד. אפשר לדבר הרבה על כל אחד מהערוצים. אך העניין שאתמקד בו עכשיו הוא זה שכולנו (רובנו) משדרים וקולטים בכל הערוצים. זאת יכולת שהגענו איתה לעולם, אלה כלים שעובדים בין אם אנחנו מודעים אליהם או לא. אנחנו מתקשרים עם הסביבה שלנו גם בצורה לא מודעת, בעיקר בצורה לא מודעת.

כשאתה עצוב וכועס וחסר אונים, אפשר לראות את זה. כמו גם כשאתה שמח ומלא חיוניות. אם אתה אומר שאתה מקשיב לי אבל חושב על משהו אחר, אני מרגיש את זה, גם אם אני בעצמי לא יודע לשים את זה במילים. אין טעם להעמיד פנים שאתה משהו שאתה לא. זה בסדר אם יש משהו אחר שמעסיק אותך עכשיו, הוא כנראה חשוב לך.

ברור, לפעמים אנחנו כלכך מאמינים למסכה שיצרנו שכל השאר כמו נעלם ונראה כאילו המסכה היא אני. היכולת להפנות את הקשב פנימה ולזהות, איפה יש מאמץ להציג חזות מסויימת על חשבון חלקים פחות פופולרים, היא יכולת נרכשת, למידה של חיים. למידה שמתחילה כאן, בהבנה שהכל בחוץ, לא משנה כמה נילחם בזה. אז אפשר להפסיק להילחם.

אפשר להפסיק להילחם.

אולי ההחלטה הפשוטה ביותר ועם זאת המאתגרת ביותר שלקחתי על עצמי בשנים האחרונות.

כמובן שלפעמים הדבר האחרון שארצה לעשות הוא לעצור – אם רוכב אופניים מפתיע אותי בזמן נהיגה, או אם מישהו זורק אלי כדור, או אם טיגריס בנגלי רודף אחרי.

העניין הוא שרובנו כבר לא חיים בג׳ונגל, לפחות לא ג׳ונגל כמו שהיה פעם. היום הנחשים והטיגריסים נראים ונשמעים אחרת משהדפוסים ההישרדותיים שלנו יודעים לנטר, לזהות ולהגיב. ואם רגע נשים דגש על מערכות היחסים בחיינו, הערך הגלום ביכולת לעצור בתוך שיח ולהפנות את תשומת הלב פנימה, הוא אינסופי.

לעצור לרגע
לקחת נשימה
לשים לב – מה איתי?
מה שלומי?
מה קורה בתוכי?

אנחנו שומעים את זה מגיל קטן – לספור עד 10 לפני שמגיבים, כמו כל קלישאה, יש בה הרבה אמת.

‘Before you speak, listen. Before you write, think. Before you spend, earn. Before you invest, investigate. Before you criticize, wait. Before you die, give.’
-WILLIAM A. WARD