כן כן, הכל, אני יודע שזאת עובדה שקשה להכיל, אבל יהיה פשוט יותר לכולנו אם ניקח רגע נשימה עמוקה ונקבל אותה כחלק מהמציאות שלנו. רואים לנו הכל. את כל הבפנוכו, את החלקים שאנחנו הכי אוהבים לשים בחוץ וגם את החלקים שאנחנו ממש משתדלים להחביא.
הידע עובר בינינו. באמצעות מלא ערוצים, חלקם יותר נגישים וברורים ועל פני השטח, כמו תקשורת מילולית ומראה חיצוני. חלקם יותר מעודנים ומוסווים, כמו שפת גוף, טונציה, הדהוד רגשי ועוד ועוד. אפשר לדבר הרבה על כל אחד מהערוצים. אך העניין שאתמקד בו עכשיו הוא זה שכולנו (רובנו) משדרים וקולטים בכל הערוצים. זאת יכולת שהגענו איתה לעולם, אלה כלים שעובדים בין אם אנחנו מודעים אליהם או לא. אנחנו מתקשרים עם הסביבה שלנו גם בצורה לא מודעת, בעיקר בצורה לא מודעת.
כשאתה עצוב וכועס וחסר אונים, אפשר לראות את זה. כמו גם כשאתה שמח ומלא חיוניות. אם אתה אומר שאתה מקשיב לי אבל חושב על משהו אחר, אני מרגיש את זה, גם אם אני בעצמי לא יודע לשים את זה במילים. אין טעם להעמיד פנים שאתה משהו שאתה לא. זה בסדר אם יש משהו אחר שמעסיק אותך עכשיו, הוא כנראה חשוב לך.
ברור, לפעמים אנחנו כלכך מאמינים למסכה שיצרנו שכל השאר כמו נעלם ונראה כאילו המסכה היא אני. היכולת להפנות את הקשב פנימה ולזהות, איפה יש מאמץ להציג חזות מסויימת על חשבון חלקים פחות פופולרים, היא יכולת נרכשת, למידה של חיים. למידה שמתחילה כאן, בהבנה שהכל בחוץ, לא משנה כמה נילחם בזה. אז אפשר להפסיק להילחם.
אפשר להפסיק להילחם.
