כשאני מתחיל לכתוב משהו, לנסח רעיון מסויים או מחשבה, אפשר להרגיש את השלב בו המילים עוד מנסות להסתדר, מחפשות את מקומן. המהות/הגרעין אט אט נעשה ברור, ויחד איתו גם מתחילים להתבהר הנושאים הקטנים שסובבים אותו, כמו כוכבי לכת סביב השמש, או אלקטרונים סביב גרעין האטום, כך לכל נושא יש עוד נושאים שסובבים אותו. בחלק מהמקרים אני מזהה גם איזה חור שחור בסביבה. כזה שמזהיר אותי לא להתקרב יותר מידי. אני מתחיל לגעת בנקודה רגישה, אחריות מתיישבת לי על הכתפיים, רצינות וזהירות.
אני נזכר שלמילים יש כוח וראוי להתייחס אליו בתשומת לב, וכן גם בזהירות, לא של פחד אלא של קדושה. בן פארקר (דוד של ספיידרמן) אמר את זה לפני, כגודל העוצמה כך גודל האחריות. אותיות הופכות למילה, מילים הופכות למשפט, ומשפטים הופכים לסיפור. דרך הסיפורים שאנחנו מספרים העולם שלנו משתקף, ושינוי של מילה משנה את מציאות חיינו. אשכרה.
באיזה מילים אתה בוחר לתאר את החוויה שלך?