על הכתיבה עצמה

סטיבן פרספילד מדבר על זה, וויליאם זיסנר מדבר על זה, סת׳ גודין מדבר על זה ועוד רבים וטובים. ההתנגדות. ההתנגדות היא הכוח המונע מאיתנו לייצר הרגלים חדשים ומייטיבים. לדוגמא כתיבה. אני רוצה לפתח לי הרגל ולשבת לכתוב חצי שעה כל יום. אבל כל פעם שאני עומד ברגע הפעולה, כוח עוצמתי מושך אותי לעיסוקים אחרים, כמו שטיפת כלים, או במקרה הנפוץ יותר, בהייה במסכים. מכיוון שבברור הצבתי לעצמי אתגר גדול מידי (אני לא מצליח = זה גדול מידי). אני מעדיף להקל על עצמי מאשר להילחם בעצמי. אחפש להפוך את המשימה לפשוטה ואפשרית יותר.

ניל גיימן* מדבר על חוק מספר אחד בצורת העבודה שלו. לקבוע מסגרת זמן, בה מותר רק לכתוב. לגמרי מותר גם לא לכתוב. אבל אסור לעשות כל דבר אחר. דרך נפלאה להקל על עצמי, להוריד את היעד מרמת התוצר לרמת העשייה. אם המטרה שלי היא לשבת חצי שעה ביום מול דף ריק, אני יודע שזאת פסגה שאכבוש בקלות. כל דבר שיקרה מעבר לכך, זה בונוס.

ההתנגדות מתחזקת אל מול שימוש בכוח. זה חוק פיזקלי. כוח מזין אותה. זה אומר שבמאבק רק אתיש את עצמי. מצד שני, לא אשיג כלום אם אוותר על הרצון שלי. החוכמה היא למצוא את דרך האמצע – להרפות כל מאבק, ויחד עם זאת להישאר נאמן לעצמי. כאן השאלות הרלוונטיות יהיו – איך יהיה לי הכי קל לעמוד במטרות שלי? באיזה סיטואציה העשייה מגיעה בלי בעיות? איך אני יכול להפוך את המשימה יותר פשוטה ואפשרית?

*הטיפ של ניל גיימן

A writer will do anything to avoid the act of writing.
-W. Zinsser

קולות פנימיים מביני עניין אומרים לי שאני צריך לבחור נושא ולהתמקד בו. לפחות בכתיבה של הבלוג, אם לא בחיים בכלל. תכלס יש להם טיעונים חזקים ״איך מישהו יכול להתעניין במה שאתה כותב אם אתה לא כותב על משהו ספציפי?״ הם אומרים לי, ויותר חשוב מזה ״איך גוגל יכולים להפנות אליך אנשים בצורה הזאת??״.

אבל האמת היא שלא ככה אני מתגלגל. בחיים לדוגמא, ברור לי שאני אוהב לעבוד עם אנשים, וגם ברורים לי עד הרבה דברים על איך וכמה ולמה. אלה שאלות שמלוות אותי יומיום, ועם השנים אני עושה אותן תהליך של התפקסות ודיוק. יחד עם זאת אני מוצא את עצמי מתפרס יותר ויותר, עוד תחומים מושכים את תשומת ליבי, עוד כלים שאני מחליט להוסיף לארגז, עוד אוכלוסיות שמעניין אותי לעבוד איתן. איך זה הולך ביחד? אתם בטח שואלים, מצד אחד מתמקד ומצד מתפרס? מאתגר לשים את זה בכמה מילים, אבל לעכשיו נסכם – תסמכו עלי, זה הולך ביחד, וביום אחר אכתוב על זה במיוחד.

אם ניקח את זה לכתיבת הבלוג, אני כותב על הדברים שמעניינים אותי. הדברים בהם אני מתעסק בחיים שלי. אולי זה רק שלב חולף. שלב בו אני למעשה כותב לעצמי. אולי יבוא יום שבו אקדיש את הכתיבה שלי לשרות המין האנושי, או אמא אדמה.

בנוסף יכול לתקוף את הנושא מכיוון אחר בכלל – אני כן כותב בתחום צר וספציפי, רחל אמרה את זה הכי טוב, רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. אולי הנושאים בהם אני מתעסק מגוונים, אבל השאלות שאני שואל והלך הרוח המלווה את הכתיבה שלי מפוקס דיו, לטעמי. כנראה שגוגל עוד לא מצאו את האלגוריתם שמתאים לי, אבל אני סומך עליהם שידביקו את הקצב (:

לדבר עם עצמך באופן קבוע, ברור ומודע. אנשים שמדברים עם עצמם הם משוגעים? האמת היא שכולנו מדברים עם עצמנו, רק שלרוב אנחנו עושים את זה בלי מודעות, כך יוצא שהשיח הפנימי יכול להתדרדר למקומות מאוד לא נעימים. כתיבה של יומן באופן קבוע משמעותית בדיוק מהסיבה הזאת. המילים על הדף, שחור על גבי לבן, מאמתות אותנו אם איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ופותחות פתח לאפשרויות חדשות. זאת הזדמנות להיות כנה לגבי החוויה שלך את העולם, קודם כל עם עצמך ואחר כך גם עם אחרים.

אז קודם כל בוחרים כלי כתיבה. אישית אני אוהב להשתמש במחברת טובה ואיכותית, עם כריכה רכה, כזאת שאני יכול לקחת איתי בתיק לכל מקום ועט כדורי פשוט, כחול או שחור. אפשר כמובן לבחור מחברת עור מפוארת או בכלל לכתוב במחשב. אני אוהב את התחושה של כתב יד, וגם הניתוק מהמסך הוא יתרון.

בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר, לשים על דף את הדברים שמעסיקים אותי, את המחשבות והרגשות, איך אני רואה את הדבים. הרבה פעמים גם נגלה שזה לא כלכך פשוט, להחליט איזה מילה יכולה לתאר חוויה פנימית. בצורה הזו הכתיבה מאמתת אותנו עם הערפול הפנימי, ופותחת פתח לבהירות. עוזר לזכור שגם אם אבחר ניסוח שיתברר כלא מדויק – תמיד אוכל לשנות אותו, כך שכל בחירה, אם מדויקת או לא, תיהיה צעד קדימה לכיוון ראיה צלולה והבנה שלי את עצמי. יש לנו נטייה להתייחס לכתיבה בצורה כבדה ורצינית, אולי זה עוד שריד מימי בית הספר, אבל בתכלס כתיבה מאוד דומה לדיבור ואין סיבה שלא נרגיש חופשיים לבטא את עצמנו על הדף כמו שאנחנו מרגישים חופשיים לפתוח את הפה.

חשובה, לפחות בהתחלה, ההחלטה שהכתוב הוא לעיני בלבד, כדי לאפשר ביטוי כנה וחופשי ככל האפשר. איפה עוד יש לנו מקום בו אנחנו יכולים להתבטא בחופשיות בלי שאף אחד יראה או ישמע? כשאנחנו בשיחה עם אנשים אחרים באופן אוטומטי מופעלים בנו מנגנונים שמצמצמים ומסננים את העולם הפנימי שלנו, פאקטור שנעלם בכתיבה של יומן אישי.

זהו תרגול חיים, אם אתה רק מתחיל קח לך את הזמן לפתח את הסגנון היחודי לך, תבדוק מה זה נותן לך ואם אתה נהנה מזה. לדעתי כל הרגל חדש צריך את הזמן להתאקלם במערכת. אני יכול לכתוב פה עוד הרבה על איך אני משתמש בכתיבת יומן ואיזה חלק זה תופס בחיי, אבל מספיק איתי, תתחילו לכתוב ותספרו לי איך הולך לכם.

כשאני מתחיל לכתוב משהו, לנסח רעיון מסויים או מחשבה, אפשר להרגיש את השלב בו המילים עוד מנסות להסתדר, מחפשות את מקומן. המהות/הגרעין אט אט נעשה ברור, ויחד איתו גם מתחילים להתבהר הנושאים הקטנים שסובבים אותו, כמו כוכבי לכת סביב השמש, או אלקטרונים סביב גרעין האטום, כך לכל נושא יש עוד נושאים שסובבים אותו. בחלק מהמקרים אני מזהה גם איזה חור שחור בסביבה. כזה שמזהיר אותי לא להתקרב יותר מידי. אני מתחיל לגעת בנקודה רגישה, אחריות מתיישבת לי על הכתפיים, רצינות וזהירות.

אני נזכר שלמילים יש כוח וראוי להתייחס אליו בתשומת לב, וכן גם בזהירות, לא של פחד אלא של קדושה. בן פארקר (דוד של ספיידרמן) אמר את זה לפני, כגודל העוצמה כך גודל האחריות. אותיות הופכות למילה, מילים הופכות למשפט, ומשפטים הופכים לסיפור. דרך הסיפורים שאנחנו מספרים העולם שלנו משתקף, ושינוי של מילה משנה את מציאות חיינו. אשכרה.

באיזה מילים אתה בוחר לתאר את החוויה שלך?

השראה היא זרע/גרעין שנובט, יותר מדויק – השראה היא התנאים המאפשרים לזרע לנבוט.

בכל גרעין קטן יש פוטנציאל גדילה מטורף. כוח עצום ספון באריזה קטנה, יושב בסבלנות אין קץ, מחכה לתנאים המדויקים שיאפשרו לו לממש את הפוטנציאל שלו. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהחוכמה הזאת של הגרעין. החוכמה לדעת מה הם התנאים האלה שיאפשרו לו להתממש, ואפילו יותר מכך – החוכמה לחכות בסבלנות, בלי לדחוף ובלי להילחץ.

מה שמבדיל בינינו לבין הגרעין, היא היכולת לייצר את הסביבה המתאימה לנו. הסביבה בה הפונטציאל הגלום בנו מתעורר, נובט, צומח ופורח. יש בתוכנו אינסוף זרעים, מחכים לנו בסבלנות.

חזרתי עכשיו משלושה שבועות של טיול באיטליה, שבועות בהם הייתי מלא בהשראה שיצאה ממני בצורה של כתיבה, טיפול והתפתחות אישית. כמובן שסביבה של נופש וטיול שונה מסביבת היומיום, ועדיין אפשר ללמוד הרבה מהתנאים שהתאפשרו שם ולראות מה אני יכול ליישם בשגרה. התנאים הם אידיוודואלים ושונים לכל אחד, לכן הדגש הוא על תהליך ניטור התנאים ולא על התנאים עצמם.

• זמן ממושך בטבע, קרוב לאדמה, מקום נעים שאפשר לנוח בו ולהרפות.
• רחוק מגירויים ורעשי רקע כמו פלאפון ואינטרנט.
• מוקף חברים, שמצד אחד פנויים לשיחה חברית והתייעצות, אך גם עסוקים בשלהם כך שאני יכול להתעסק בשלי.
• זמן ממוקד של תנועה, מגע וחיבור לגוף.
• כוונה ברורה – מה התהליך היצרתי בו אני מתמקד עכשיו?

לשים במילים את המתכון האישי שלי להשראה, מחזיר את הכוח לידיים שלי. הרבה אמנים ויוצרים מרגישים חסרי אונים אל מול המוזה, כוח עליון, מופשט ולא מוכר שכביכול מחזיקה בביצים את יכולת היצירה שלי. ברגע שאנחנו מבינים שיש מה לעשות בנידון – אפשר להזמין השראה, אפשר לתרגל השראה – אנחנו מפסיקים להיות קורבן של הנסיבות ומתחילים להיות מקצוענים.

אז מה הקטע?
החלטתי שאכתוב פוסט כל יום.

״כדי לכתוב משהו טוב, אתה צריך לכתוב. אם תכתוב משהו כל יום, יש סיכוי שבאחד מהימים יצא לך משהו טוב״
(אני אומר לעצמי)

אז כל יום אני יושב לכתוב – זאת אומרת מקדיש זמן לכתיבה – זאת אומרת יושב מול המחשב, או מול המחברת, בין חצי שעה לשעתיים ומנסה לחבר בין מילים ואחר כך בין משפטים ואחר כך בין פסקאות, על מנת לייצר טקסט שיש בו סדר ובהירות, טקסט שמצליח להעביר נקודה, רעיון, באופן נגיש.

לשם כך – במהלך היוםיום אני משתדל לשים לב, לרעיונות שעולים לי, לשאלות שמעסיקות אותי, לדברים מעניינים שקורים לי. ויותר מכך! אני מתחיל לנסח אותם לעצמי, בראש ואפילו עדיף על פיסת נייר. עם הזמן והתנועה, תהליכי התבהרות מתחילים להתרחש, חתיכות פאזל מתחילות להיאסף.

אני מתרגל הנגשת רעיונות מופשטים דרך שימוש בכתיבה.

אם אתה רוצה לעשות משהו בחיים, עכשיו זה הזמן להתחיל לעשות אותו. (כן כן, עכשיו)

מיומנות מגיעה מתוך תרגול – הדרך הכי טובה להשתפר בכדורגל, היא לשחק כדורגל. אין אפס, מאה ספרים שתקרא בתחום לא ישנו הרבה. אותו הדבר באומנויות השונות ולמעשה בכל מקצוע פרקטי אחר. אז עצתי היא זו, תתחיל לעשות את הדבר שלך, ותעשה הרבה ממנו, כל יום, לאורך זמן, הרבה זמן.

כשתינוק לומד ללכת הוא לא מקדיש לזה שעתיים ביום. הוא כל הזמן לומד ללכת, מנצל כל אנרגיה זמינה לניסיונות חוזרים ושבים. והוא נופל מלא, כל הזמן, עד שהוא מצליח לעשות צעד, ואז הוא שוב נופל.

שלב שני, ולא פחות חשוב – תמשיך לעשות אותו!
פשוט תמשיך, גם אם אתה נתקע, גם אם נראה לך שאתה גרוע (ברור שאתה גרוע, רק התחלת!), גם אם אומרים שזה לא בשבילך, פשוט תמשיך. תקדיש זמן שנועד לעשייה הזאת בלבד. ניל גיימן (סופר בריטי מפורסם) מספר שכשהוא מתיישב לשולחן הכתיבה הדבר היחיד שמותר לו לעשות, בינו לבין עצמו, זה לכתוב. הוא לא חייב לכתוב, פשוט אסור לו לעשות שום דבר אחר… והמחברת והעט כבר מנוחים שם מולו… אז הוא כותב. כמו זרע באדמה, התנאים מבשלים לצמיחה, וזה לא שיש משהו אחר לעשות.

זה לפעמים כמו לשטוף כלים. אני רואה אותם בכיור מהבוקר, יודע שהם לא הולכים לשום מקום, מחכים לי ורק לי שאתפנה מכל עיסוקי, ואקדיש להם את הזמן שמגיע להם.

כך גם הכתיבה נעשתה בשבילי במובן מסוים. ברגע שעשיתי עם עצמי את ההחלטה לכתוב כל יום, בלי תירוצים של השראה, זמן ומקום. אני יודע שמתישהו אתישב לכתוב.

כך גם עם תרגולים אחרים כמו זמן של תנועה ויוגה או לשבת ללמוד נושא שחשוב לי להעמיק בו.

(״אבל אמא כל החברים שלי משחקים בחוץ, לא רוצה לעשות שיעורי בית״)

גיליתי שאם המאבק בתוכי רק מתחזק, והחלק בתוכי שממש לא רוצה לשטוף כלים נשאר דבק בעמדתו – אני יכול רק להעמד ליד הכיור ולהרטיב קצת את הידיים, בלי שום מחויבות. ואם מתאים לי אני שוטף איזה כוס או צלחת, מוכן בכל שלב לעצור ולחזור לעיסוקי.

מה שבדרך כלל יקרה זה שאמצא את עצמי תוך זמן קצר עומד שבע רצון אל מול כיור נקי.

ברור שאכפת לי מה הם חושבים, כל האנשים שלא קוראים את מה שאני כותב
ובכלל אני כותב רק כי ככה הבטחתי, וכדי שאוכל כבר להמשיך הלאה וללכת לישון
הבטחתי לעצמי ולעצמי אני כותב

הרי אף אחד לא קורא את זה
אני כותב ביומן שהוא לגמרי פתוח, ועדיין אף אחד לא רואה
עם זאת השינוי בהחלט מורגש ואיכשהו גם מרגש

הוא הרשים אותי, האיש שאמר שכל אחד צריך לכתוב בלוג לפחות פעם ביום
וגם הבנתי מה הוא אומר, הבנתי את המשמעות של מה שהוא מציע, אז החלטתי להתחייב לזה.
שמעתי עוד איזה סופר מפורסם אומר שבהתחלה צריך לתת למילים לצאת, כמו להקיא, מתוך הנחה שהמילים היפות יגיעו רק אחרי שכל הזבל יצא החוצה. אבל מתי ההתחלה הזאת נגמרת? ממתי נהיית לי אחריות על התוצר שאני מוציא לעולם? נראה לי שאני מחליט.

אולי מחר אכתוב משהו מעניין, פוסט שיש לו התחלה אמצע וסוף, אמירה ברורה ומעוררת השראה בנושא ספציפי, שלכל האנשים שלא יקראו אותו יהיה איזה רגע של נפילת אסימון, ומשהו קטן בהבנה שלהם את עצמם ואת העולם יקבל זוית חדשה.
Is it too much to ask?

מוסיקה עוזרת לי לכתוב, אז אולי כתיבה היא סוג של ריקוד?
ריקוד שאפשר לחזור עליו ולמחוק ולשכתב, להמשיך לרקוד אותו גם אחרי שהריקוד נגמר