לכתוב בלוג

ברור שאכפת לי מה הם חושבים, כל האנשים שלא קוראים את מה שאני כותב
ובכלל אני כותב רק כי ככה הבטחתי, וכדי שאוכל כבר להמשיך הלאה וללכת לישון
הבטחתי לעצמי ולעצמי אני כותב

הרי אף אחד לא קורא את זה
אני כותב ביומן שהוא לגמרי פתוח, ועדיין אף אחד לא רואה
עם זאת השינוי בהחלט מורגש ואיכשהו גם מרגש

הוא הרשים אותי, האיש שאמר שכל אחד צריך לכתוב בלוג לפחות פעם ביום
וגם הבנתי מה הוא אומר, הבנתי את המשמעות של מה שהוא מציע, אז החלטתי להתחייב לזה.
שמעתי עוד איזה סופר מפורסם אומר שבהתחלה צריך לתת למילים לצאת, כמו להקיא, מתוך הנחה שהמילים היפות יגיעו רק אחרי שכל הזבל יצא החוצה. אבל מתי ההתחלה הזאת נגמרת? ממתי נהיית לי אחריות על התוצר שאני מוציא לעולם? נראה לי שאני מחליט.

אולי מחר אכתוב משהו מעניין, פוסט שיש לו התחלה אמצע וסוף, אמירה ברורה ומעוררת השראה בנושא ספציפי, שלכל האנשים שלא יקראו אותו יהיה איזה רגע של נפילת אסימון, ומשהו קטן בהבנה שלהם את עצמם ואת העולם יקבל זוית חדשה.
Is it too much to ask?

מוסיקה עוזרת לי לכתוב, אז אולי כתיבה היא סוג של ריקוד?
ריקוד שאפשר לחזור עליו ולמחוק ולשכתב, להמשיך לרקוד אותו גם אחרי שהריקוד נגמר