מנסה לשים במילים

החורף שמגיע
תופס אותי בהפתעה
הבגדים
הרוח
הצבעים
קצב הדברים

כאילו זאת לא הפעם השלושים ואחת שזה קורה

האם ברור לך מה העבודה שלך? אולי אתה לא בדיוק סופר או מורה או נגר. אולי אתה לא בדיוק יודע מה אתה. לכאורה הגדרת תפקיד ברורה הופכת את העולם להרבה יותר מובן וידוע. אם אני מטפל בעיסוי תאילנדי אז העבודה שלי היא לתת טיפול מעולה לאנשים, לא? מסתבר שלא רק. מסתבר שחלק מהעבודה שלי זה לדאוג שהקליניקה נקייה ומסודרת, להביא אליה לקוחות ולדאוג שהם יהיו מרוצים. ואז גם להוציא להם קבלות ולדאוג לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי ופנסיה. יש פה שיווק, תחזוקה, שירות, אירוח, ניהול חשבונות ועוד, הרבה מעבר לעיסוי. אני בטוח שגם נגר מוצא את עצמו מתעסק בתחומים אליהם לא חשב שיכנס, מעבר לעבודה עם עץ.

לשבת ולא לעשות כלום. לחכות שמשהו יקרה. לעשות רשימה של הדברים שאתה רוצה ואז להדליק את הטלויזיה. לקום מהמיטה ולהתחיל לעבוד. לעבוד זה משהו אחר לכל אחד. אם אתה מורה בבית ספר יסודי עבודה תיהיה לבנות שיעורים, להעביר שיעורים, ללמד דברים, לבדוק מבחנים. אם אתה איש שיווק עבודה תיהיה לייצר לידים, למתג מוצרים, לתכנן אסטרתגיית שיווק. אם אתה סופר עבודה תיהייה לשבת לכתוב, לא סתם לכתוב כמובן, אלה לכתוב את המוצר עליו אתה עובד כרגע – ספר או כתבה או מה שזה לא יהיה. אם אתה נגר עבודה תיהיה לבנות דברים מעץ. מה אתה? מה העבודה שלך?

משומה הדוגמא של הנגר קופצת לי שוב ושוב. משהו באיך שאני מדמה לעצמי את העבודה כנגר, כלכך פשוט. קם בבוקר, הולך לסדנה שלך ומתחיל לעבוד עם העץ. עובד עובד עובד, תשע עד חמש, או איך שאתה רואה יום עבודה. והולך הביתה. זה נשמע לי כמו מתכון בדוק להצלחה. קום כל בוקר, לך למקום העבודה ותעשה את העבודה שלך, יום יום. גם אם בהתחלה יש לך רק מושג קלוש מה אתה עושה, בסופו של דבר אתה תהפוך מאסטר בזה. מתישהו יכנס לקוח שיתאהב בעבודה שלך ואז עוד אחד ואז עוד אחד.

את הפשטות הזאת של עבודה עם עץ אני רוצה להכניס אל העבודה שלי. לשם כך אני צריך להבין מה הם חומרי הגלם איתם אני עושה אומנות. עבודה עם אנשים, גוף, רגש, מחשבה, אנרגיה. מגע, תנועה, שפה, נוכחות מסוימת. איך אני נכנס לסדנה שלי כל בוקר ועובד עם חומרי הגלם האלה? איך אני עושה בזה סדר? איך אני לוקח על זה אחריות? בונה לעצמי יום שיהיה ברור ויעיל. איך נראה המשרד/קליניקה/סטודיו/סדנה שלי? איזה כלים יש בו? מה אני עושה בו? מה אני יוצר? מה אני חוקר?

מה מעניין אותך?
מה אתה רוצה לעשות?

המציאות היא שלא תמיד מה שיש הוא בדיוק מה שאני רוצה. גם איך שאני היום, לא בדיוק איך שתכננתי לקום בבוקר. חשבתי שכל הקטע בללכת לישון זה לצבור אנרגיה, לא?? אז איך זה שלצאת מהמיטה זה החלק הכי קשה ביום? וגם אחרי שאני יוצא, אני צריך כל מיני דברים שיעירו אותי, כמו קפה. למה אני מרגיש כאילו דרסו לי את החתולה? הרי הכל (האמת) ממש סבבה. לפעמים זה ממש לא מסתדר. אפילו מתסכל.

התנגדות. כל צורה שבא אני דוחה מעלי את עצמי, מסרב לקבל אותי כמו שאני, מסרב לקבל את המציאות. אם אני מרגיש כאילו דרסו לי את החתולה, זה משהו לשים אליו לב וקשב. לשאול מה קורה? אולי קרה משהו כשלא שמתי לב. מה זה אומר ״הכל סבבה״? עוד צורה של ״עסקים כרגיל״.

אישתו מתה בתאונה, והוא יצא בלי שריטה. תוך שניה התהפכו עליו החיים. יום למחרת הוא קם בבוקר והולך לעבודה, עסקים כרגיל. כן זאת דוגמא קיצונית, אבל קלה להבנה. ברור לי איך הדבר הפשוט לעשות הוא לקום בבוקר כאילו כלום, לצלול אל תוך רוטינה בא אני יודע את התשובות לכל השאלות. חוסר אונים, אי וודאות, עצב, כאב. להדליק ת׳טלויזיה, לשקוע בעבודה, מין, פייסבוק, אלכוהול, גראס.

אולי זה עדיף פשוט לשבת ולבהות, בלי להתאמץ להיות שום דבר, לא להיות שמח ולא להיות עצוב. גם לא לברוח. קצת כמו שעדיף לא לאכול כלום, מאשר לאכול ג׳אנק. קצת כמו שעדיף להפסיק לנסוע מאשר לשים את הדלק הלא נכון באוטו.

כשאני מתחיל לכתוב משהו, לנסח רעיון מסויים או מחשבה, אפשר להרגיש את השלב בו המילים עוד מנסות להסתדר, מחפשות את מקומן. המהות/הגרעין אט אט נעשה ברור, ויחד איתו גם מתחילים להתבהר הנושאים הקטנים שסובבים אותו, כמו כוכבי לכת סביב השמש, או אלקטרונים סביב גרעין האטום, כך לכל נושא יש עוד נושאים שסובבים אותו. בחלק מהמקרים אני מזהה גם איזה חור שחור בסביבה. כזה שמזהיר אותי לא להתקרב יותר מידי. אני מתחיל לגעת בנקודה רגישה, אחריות מתיישבת לי על הכתפיים, רצינות וזהירות.

אני נזכר שלמילים יש כוח וראוי להתייחס אליו בתשומת לב, וכן גם בזהירות, לא של פחד אלא של קדושה. בן פארקר (דוד של ספיידרמן) אמר את זה לפני, כגודל העוצמה כך גודל האחריות. אותיות הופכות למילה, מילים הופכות למשפט, ומשפטים הופכים לסיפור. דרך הסיפורים שאנחנו מספרים העולם שלנו משתקף, ושינוי של מילה משנה את מציאות חיינו. אשכרה.

באיזה מילים אתה בוחר לתאר את החוויה שלך?

אז מה הקטע?
החלטתי שאכתוב פוסט כל יום.

״כדי לכתוב משהו טוב, אתה צריך לכתוב. אם תכתוב משהו כל יום, יש סיכוי שבאחד מהימים יצא לך משהו טוב״
(אני אומר לעצמי)

אז כל יום אני יושב לכתוב – זאת אומרת מקדיש זמן לכתיבה – זאת אומרת יושב מול המחשב, או מול המחברת, בין חצי שעה לשעתיים ומנסה לחבר בין מילים ואחר כך בין משפטים ואחר כך בין פסקאות, על מנת לייצר טקסט שיש בו סדר ובהירות, טקסט שמצליח להעביר נקודה, רעיון, באופן נגיש.

לשם כך – במהלך היוםיום אני משתדל לשים לב, לרעיונות שעולים לי, לשאלות שמעסיקות אותי, לדברים מעניינים שקורים לי. ויותר מכך! אני מתחיל לנסח אותם לעצמי, בראש ואפילו עדיף על פיסת נייר. עם הזמן והתנועה, תהליכי התבהרות מתחילים להתרחש, חתיכות פאזל מתחילות להיאסף.

אני מתרגל הנגשת רעיונות מופשטים דרך שימוש בכתיבה.

חבר הזכיר לי עובדה שהספקתי לשכוח – חלק מהכוכבים שאנחנו רואים בשמיים, כבר לא באמת שם. התפוצצו, קרסו לתוך עצמם, לא יודע איך כוכב לכת מת. ובעצם האור שאנחנו רואים זה הדבר האחרון שהשאירו אחריהם, לפני שמתו.

עצוב (ואיכשהו גם מנחם)

לפעמים, בלילה בלי ירח, רצוי מחוץ לעיר, כשאפשר לראות אינסוף כוכבים ואפילו את שביל החלב. אני מסתכל לשמיים ומדמיין שכל כוכב מלא בחיים, ממש כמו שלנו. וגם מאוד אחרת משלנו

אינסוף עולמות, בתוך עולמות, בתוך עולמות, מעבר לכל דמיון. וכולם מבקשים חיבור, חיבוק, חיוך. זמן של מנוחה וקרבה.

חלק מהם בטח כבר יותר חכמים מאיתנו. בייחוד שהזמן הוא יחסי וזז אחרת לכל כוכב לכת. ואולי הם יותר קרובים משנדמה לנו. משגיחים ושומרים עלינו, כמו אח גדול ואוהב.

יש מחשבות שמנחם לי לחשוב, דימיונות שנעים לי לדמיין. אין לי שום צורך שזה יהיה באמת אמיתי.

בחברתן אני מרגיש קצת פחות לבד, וזה כבר גוד אינפ פור מי.

מה זה אומר? ילד בתוכי…?

הרי ברור שאני כבר לא ילד, אני אדם בוגר, אחראי לעצמי. גר בבית משלי, מכין לעצמי ארוחות, מחזיק חשבון בנק (יחסית) מאוזן, יש לי מערכות יחסים עם עוד אנשים בוגרים.

ברור גם שאין בתוכי ילד, כי אני לא אוכל ילדים.

ועדיין, יש בתוכי ילד. או במילים אחרות – הילד שהייתי, נוכח וחי דרכי. קל להבחין בו במקרים שהוא ממש משתלט, כשהוא נפגע ונעלב, או כשהוא מתרגש במיוחד.

כמו כל ילד (לפני שנורמות חברתיות תופסות מקום באישיותו) הוא מבטא את עצמו בחופשיות רדיקלית, בוכה כשכואב לו וצוהל בזמן שמחה. יש לו גם יכולת מופלאה לקפוץ בין רגשות תוך שנייה.

הבעיה מתחילה כשאני הבוגר, מרסן אותו, נבוך מהביטוי החופשי שמרגיש לי כלכך חשוף, אפילו לא מנומס. במקום להקשיב, ללטף ולחבק. אני מתעלם, משתיק, מכחיש, מדחיק. לא שאני שופט. הרי ככה למדתי, כמה לימדו אותי בלי לשים לב.

עד שאני נזכר – שהוא הכי הכי חשוב. יותר מכל נורמה חברתית של מותר ואסור, יותר מהניסיון לשנות את מה יחשבו השכנים. נזכר שאני פה לגמרי בשבילו, לגמרי בשבילי. בוחר להיות פה איתי.

להיות אבא טוב לילד שאני.