מה זה אומר? ילד בתוכי…?
הרי ברור שאני כבר לא ילד, אני אדם בוגר, אחראי לעצמי. גר בבית משלי, מכין לעצמי ארוחות, מחזיק חשבון בנק (יחסית) מאוזן, יש לי מערכות יחסים עם עוד אנשים בוגרים.
ברור גם שאין בתוכי ילד, כי אני לא אוכל ילדים.
ועדיין, יש בתוכי ילד. או במילים אחרות – הילד שהייתי, נוכח וחי דרכי. קל להבחין בו במקרים שהוא ממש משתלט, כשהוא נפגע ונעלב, או כשהוא מתרגש במיוחד.
כמו כל ילד (לפני שנורמות חברתיות תופסות מקום באישיותו) הוא מבטא את עצמו בחופשיות רדיקלית, בוכה כשכואב לו וצוהל בזמן שמחה. יש לו גם יכולת מופלאה לקפוץ בין רגשות תוך שנייה.
הבעיה מתחילה כשאני הבוגר, מרסן אותו, נבוך מהביטוי החופשי שמרגיש לי כלכך חשוף, אפילו לא מנומס. במקום להקשיב, ללטף ולחבק. אני מתעלם, משתיק, מכחיש, מדחיק. לא שאני שופט. הרי ככה למדתי, כמה לימדו אותי בלי לשים לב.
עד שאני נזכר – שהוא הכי הכי חשוב. יותר מכל נורמה חברתית של מותר ואסור, יותר מהניסיון לשנות את מה יחשבו השכנים. נזכר שאני פה לגמרי בשבילו, לגמרי בשבילי. בוחר להיות פה איתי.
להיות אבא טוב לילד שאני.