חבר הזכיר לי עובדה שהספקתי לשכוח – חלק מהכוכבים שאנחנו רואים בשמיים, כבר לא באמת שם. התפוצצו, קרסו לתוך עצמם, לא יודע איך כוכב לכת מת. ובעצם האור שאנחנו רואים זה הדבר האחרון שהשאירו אחריהם, לפני שמתו.
עצוב (ואיכשהו גם מנחם)
לפעמים, בלילה בלי ירח, רצוי מחוץ לעיר, כשאפשר לראות אינסוף כוכבים ואפילו את שביל החלב. אני מסתכל לשמיים ומדמיין שכל כוכב מלא בחיים, ממש כמו שלנו. וגם מאוד אחרת משלנו
אינסוף עולמות, בתוך עולמות, בתוך עולמות, מעבר לכל דמיון. וכולם מבקשים חיבור, חיבוק, חיוך. זמן של מנוחה וקרבה.
חלק מהם בטח כבר יותר חכמים מאיתנו. בייחוד שהזמן הוא יחסי וזז אחרת לכל כוכב לכת. ואולי הם יותר קרובים משנדמה לנו. משגיחים ושומרים עלינו, כמו אח גדול ואוהב.
יש מחשבות שמנחם לי לחשוב, דימיונות שנעים לי לדמיין. אין לי שום צורך שזה יהיה באמת אמיתי.
בחברתן אני מרגיש קצת פחות לבד, וזה כבר גוד אינפ פור מי.