גופנפש

לעצור ולהקשיב לגוף. לא מתחבר למילה מדיטציה, היא מסבכת עיניינים. אנחנו באמת צריכים מילה לטינית לתאר משהו כל כך פשוט וטבעי? לקחת זמן עם עצמי, לבדוק מה שלומי, לעצום עיניים ולהפנות את תשומת הלב פנימה. הכי פשוט וקרוב ואינטימי. כן, אפשר (ומומלץ מאוד) להיות קרוב ואינטימי עם עצמי, בלי אף אחד אחר.

איך הגוף? מה הוא מספר לי? יש כאבים? יש החזקה שרירית? אני יכול להרפות?
מה עם הנשימה? היא עמוקה ואיטית? או מהירה ושטחית? רק לשים לב, בלי לשנות שום דבר.

מה קורה בראש? איזה מחשבות מתרוצצות? איזה תדר מגיע איתן? לחץ, דאגה, התרגשות, חרדה, תסכול? אם הראש מלא במחשבות, אל תנסו לדחוק אותן הצידה, זה כמו להשתיק ילד שמנסה להגיד לכם משהו שממש חשוב לו שתשמעו. תקשיבו למחשבות, תעשו להן מקום.

העולם הפנימי מורכב מאינסוף רבדים, אט אט מתוך התבוננות נלמד להכיר. תחושות הגוף ומחשבות הן רק חלק מזה, חלק שבתור התחלה הכי נגיש לרובנו. שם בדיוק אנחנו רוצים להתחיל, איפה שנגיש. לא צריך לחפש את מה שלא נמצא, רק להפנות קשב לקיים ולבהיר. מה שיקרה באופן טבעי זה שהקשב יתחזק ויתעדן ונוכל לשים לב לעוד ועוד פרטים, לחזק את התקשורת שלי עם עולמי הפנימי.

לקום מהכיסא ולזוז, זה ככה פשוט. לשים איזה שיר עם קצב ולהתחיל להניע איברים.

הגוף שלנו נועד להיות בתנועה, תנועה מגוונת ועשירה. אנחנו לא צריכים ללכת בשביל זה לחדר כושר או שיעור יוגה. המפרקים שלנו שמחים כשאנחנו מכניסים בהם תנועה, יש בהם נוזל כזה, הנוזל הסינוביאלי, שמופרש כשהמפרק בתנועה. בין שאר תפקודיו הנוזל הסנוביאלי משמש בחומר סיכה – כך שלמעשה אפשר להגיד שבהנעת המפרקים אנחנו משמנים אותם, שומרים על התנועתיות והחיוניות שלהם.

חוץ מזה, ואת זה תגלו כשתתחילו לזוז, תנועה פיזית מביאה תנועה גם לשאר הגופים (הגוף המנטלי, הגוף הרגשי, ועוד כמה). אם אתה מרגיש תקוע בתהליך יצירה, ביחסים, תקוע עם עצמך על איזה חרדה או דאגה או אשמה או פחד או כל הדברים הפחות סימפטיים האלה, קום תזוז קצת, תעשה תנועות ללא שחר או מטרה, תנועות קצת מביכות זה בכלל מעולה, כמו פרצופים מוזרים. אנרגיה אוהבת להיתקע בתוך מבנים קבועים ומכווצים.

תנועה (מביכה) גם עוזרת לקחת את עצמינו פחות ברצינות (:

‘Every act of body is an act of soul’
William Alfred

לקום, לקום, אני מבקש לקום