לא מובן מאליו

מחויבות, נחישות, בגרות, התמדה, יכולת למידה, אחריות, משמעת עצמית, סבלנות, נוכחות, טאקט, רגישות, התחשבות, אכפתיות, נדיבות, אדיבות, כנות, הקשבה, אומץ, סקרנות, הכלה ואמפתיה.

כל אלה הם כישורים בעלי ערך רב (וכרגע בחוסר) כמעט בכל ענף ובכל תחום.
כישורים שעושים את ההבדל בין עובד סבבה ועובד מעולה, בין חובבן ומקצוען.

חלקם באים לנו בטבעיות ועל חלקם נצטרך לעבוד כדי לפתח, אבל מה שהופך אותם לכישורים זה שהם תלויים בנו, בבחירה שלנו ובהחלטה היומיומית לשים עליהם את הדגש מתוך חיבור למה שאנחנו עושים ולערכים שמובילים אותנו.

אז מה זה מעגל גברים?

מספרים שמעגלי גברים זה תרגול עתיק מתקופת הלקטים ציידים. אני מדמיין חבורה של גברים – בוגרי, צעירי וזקני השבט – מתאספת יחד סביב מדורה, במערה רחבת ידיים או תחת הכוכבים, אולי בסוף יום של צייד ממוטות, הרחק מהמחנה. במעגל לכולם יש את רשות הדיבור, הכוונה היא לביטוי כנה שמגיע מהלב. לצעיר יש הזדמנות ללמוד מניסיונו של הזקן, ולזקן יש הזדמנות ללמוד מנקודת מבטו הרעננה של הצעיר. היעדרן של נשות השבט מאפשר לשכבות האגו להתקלף, מאפשר לגברים להיזכר באחאות פשוטה, כמו זו שחווינו לפני שהתחיל לעמוד לנו. במעגל אנחנו שווים.

היום אנחנו בתקופה שמעגלי הגברים חוזרים. בהתאמה עם השיח המגדרי בחברה, מעגלי הנשים חזרו קודם, סוללות לנו את הדרך בנחישות ואדיבות. מהפכה של ממש, ממשיכה את המהפכה הפמיניסטית, ומביאה הרבה תקווה לעולם החדש שאנחנו יוצרים פה.

״אבל בתכלס, מה אתם עושים שם?״
הפרקטיקה פשוטה – אנחנו נפגשים פעם בשבוע, קבוצה קבועה של גברים, חברים, אחים. יושבים במעגל ומדברים – זה כל הסיפור! לפעמים הסטינג יראה קצת אחרת, מתחילים בהתכווננות, חיבור לגוף, לפעמים נתמקד בנושא מסויים, לפעמים נעבוד בזוגות או שלישיות. העיניין הוא פחות בפרקטיקה ויותר בכוונה, אנחנו נפגשים לדבר על הדברים שבאמת חשובים לנו, ולדבר עליהם הכי בכנות שאנחנו יכולים. אנחנו באים לייצר מרחב בטוח, בו כל אחד במעגל יכול להיפתח ולהביא את החלקים היותר פגיעים שלו ומתוכם לייצר חיבור. בדרך כלל אלה יהיו המקומות בהם תתגלה גם עוצמה גדולה.

חבורה של זרים הופכת למעגל של אחים. גברים לומדים להתחבר לעצמם, לבטא את הרגשות והצרכים שלהם. לקבל ולתמוך אחד בשני בלי גרם של שיפוטיות. אם זאת לא מהפכה, אני לא יודע מה כן.

“בוא איתנו, יבש אצלנו,
ויש אצלנו מקום.״
דתיה בן דור

אז מה עושים עם זה?

הפוסט של אתמול נגמר בלי הרבה תקווה. אז אני בא פה לעשות תיקון, מקווה שיעבוד לי (:

אתחיל בכך שממש לא אבדה תקוותנו… אדרבא! אנחנו בעידן של מודעות הולכת וגוברת. מעגלי גברים צצים כמו פטריות אחרי הגשם. כל יום אני שומע על ספר חדש שעוסק במשבר הגבריות. אתמול גיליתי שיש בלוג שבועי בהארץ שמוקדש אך ורק לנושא הזה.

קיצר אנחנו מתחילים ללמוד שיש עוד צד למטבע. הולך ומתבהר שהתנהגות אלימה היא החצנה של דיכאון פנימי, עומס רגשי שאתה לא יכול להכיל ולכן מדחיק, מכחיש ומשליך. תמיר אשמן, מטפל אישי וקבוצתי בגברים, מדבר על התפרצות זעם כסוג של התקף חרדה. המקרבן הוא גם קורבן.

בשנים האחרונות קורה שינוי מרגש, מתחילה להתעורר הבנה ואמפתיה גם למצוקה הגברית, העומדת בבסיס כלכך הרבה טראומה וכלכך הרבה כאב. הציטוט המפורסם של יאנוש קורצ’אק “אין ילד רע, רק ילד שרע לו” תופס גם אם נחליף את המילה ‘ילד’ ב’גבר’. חשוב להגיד שזאת ממש לא תחרות, המהפכה הפמניסטית במובנים רבים היא כוח חלוץ שהביא את השיח המגדרי אל השולחן. היום המצב הוא שאנשים מורגלים, לפחות במידה מסויימת, לשמוע על דיכוי המגדר הנשי, אך עוד מופתעים כשעולים סיפורי השתקה של גברים. הסיפור הוא משותף, האמת היא שכולנו מדכאים וכולנו מדוכאים, ועל כולנו האחריות המורכבת לתת יד בשינוי הפרדיגמה שעומד לפתחנו.

אז מה עושים עם זה? קודם כל השינוי המשמעותי ביותר הוא המודעות הגוברת. המודעות לעומק הכאב, לעומק הרגישות. זה מתחיל בהסכמה שלנו כגברים לקבל את החלקים הרגישים שלנו, להרגיש, לבטא את מה שאנחנו מרגישים. לתמוך אחד בשני – כשאני פוגש חבר, לשאול אותו מה שלומך ובאמת להתכוון לזה. לבקש עזרה ולתת עזרה.

לקחת אחריות על העולם הרגשי שלנו, על צרכי התלות שלנו.

באותו נושא, תקראו גם את זה

גבר אמיתי לא מבקש עזרה

טיול רומנטי בפירנצה, קלאסי. אתמול בערב הם נחתו והגיעו למלון שסגרו מראש, התעוררו מוקדם, אכלו ארוחת בוקר עם קפה איטלקי מעולה, שכרו אופניים ויצאו לראות את הסנטה מריה דל פיורה בכיכר הדואומו, אחת הכנסיות הגדולות והמרהיבות בעולם. הבחור נחוש ובטוח אסף מפה של העיר מהקבלה ביציאה מהמלון. אוגוסט, השמש הקופחת עושה דרכה לאמצע השמיים והם עוד מסתובבים. ״אולי נשאל מישהו?״ היא שואלת בחשש אחרי יותר מדי זמן של הסתובבבות, מכירה את נפש האיש שלה ויודעת שזאת נקודה רגישה. ״אנחנו ממש קרובים, הפעם אני בטוח״ הוא עונה עם האף בתוך המפה והם ממשיכים ללכת.

נשמע מוכר?
אז מה בעצם העיניין עם הגבר גבר הזה שכולנו מכירים ולא מוכן לשאול באיזה כיוון ללכת. אפילו בסיטואציה כזאת, עיר לא מוכרת, כשאין שום סיבה שידע לאן הוא הולך.

אז איפה להתחיל כשאני ניגש לכתוב על נושא כלכך גדול? לדעתי זו הנקודה החשובה ביותר, זאת שהופכת את הדיכאון הגברי לכלכך מסוכן – הקושי לבקש עזרה, הקושי בהפגנת חולשה. לא יודע אם יש לנו הגברים יותר סיבות לדיכאון. אני כן יודע שאנחנו יותר מסתירים אותו מהסביבה שלנו, יותר מתביישים בו, פחות מפגינים ומשתפים אותו.

קושי לבקש עזרה – מה זה בכלל?
בחברה שבא אנו חיים, גם היום, יש ציפיות מאוד ברורות מגברים – גבר צריך להיות קשוח, חזק, צריך לפרנס, צריך להוביל ולהנהיג, גבר זה מישהו שאפשר לסמוך עליו, באש ובמים. הוא לא מפגין חולשה, לא מפגין רגשות ובטח שלא בוכה. חייל, פועל, איש עסקים. הפגנת חולשה היא בגידה, בכל מי שסומך עליו ושם בו את מבטחו. מגבר מצופה להצליח בכל מה שהוא עושה, לדאוג למשפחה, לדאוג לעסק, לדאוג למדינה ולשים את עצמו בצד.

כמובן שזאת קלישאה מוגזמת, אבל יש בא גם הרבה אמת. העובדות הן שמצד אחד גברים הרבה פחות הולכים לטיפול, ומצד שני רוב הגדול של המתאבדים הוא גברי. קשה להתעלם מהקשר בין הדברים.

סימן שאלה?

״שאלה היא ביטוי לשוני המשמש לבקשת מידע.״ מתוך ויקיפדיה
עם זאת, לא כל משפט המסתיים בסימן שאלה, עונה להגדרה הזאת.
לדוגמא –

  • ״מה הבעיה שלך?״
  • ״למה ככה?״
  • ״למה לא שטפת כלים?״

משפטים אלה אומנם מתחפשים לשאלות, באמצעות חבישת סימן השאלה, אך למעשה משמשים להעברת טענה/ביקורת.
בהתאמה –

  • ״יש לך בעיה!״
  • ״ככה זה לא טוב.״
  • ״היית צריך לשטוף כלים.״

אנחנו עושים את זה כל הזמן, בתקשורת בתוך מערכות היחסים שלנו, וכמובן בשיח הפנימי שבתוכנו. זה מבלבל מאוד ויוצר חיכוכים.
ברגע שאנחנו מזהים את הבילבול המבלבל הזה בזמן אמת, נפתחת לנו אופציה חדשה – להשתמש בסימן השאלה כמו שראוי להשתמש בו, כאמצעי לבקשת מידע. זה אומר לשאול באמת, מתוך רצון להבין.

פתאום נגלה שעצם הרצון להבין – כבר משנה לחלוטין את השיח.

שלב ראשון להתחיל (שלב שני להמשיך)

אם אתה רוצה לעשות משהו בחיים, עכשיו זה הזמן להתחיל לעשות אותו. (כן כן, עכשיו)

מיומנות מגיעה מתוך תרגול – הדרך הכי טובה להשתפר בכדורגל, היא לשחק כדורגל. אין אפס, מאה ספרים שתקרא בתחום לא ישנו הרבה. אותו הדבר באומנויות השונות ולמעשה בכל מקצוע פרקטי אחר. אז עצתי היא זו, תתחיל לעשות את הדבר שלך, ותעשה הרבה ממנו, כל יום, לאורך זמן, הרבה זמן.

כשתינוק לומד ללכת הוא לא מקדיש לזה שעתיים ביום. הוא כל הזמן לומד ללכת, מנצל כל אנרגיה זמינה לניסיונות חוזרים ושבים. והוא נופל מלא, כל הזמן, עד שהוא מצליח לעשות צעד, ואז הוא שוב נופל.

שלב שני, ולא פחות חשוב – תמשיך לעשות אותו!
פשוט תמשיך, גם אם אתה נתקע, גם אם נראה לך שאתה גרוע (ברור שאתה גרוע, רק התחלת!), גם אם אומרים שזה לא בשבילך, פשוט תמשיך. תקדיש זמן שנועד לעשייה הזאת בלבד. ניל גיימן (סופר בריטי מפורסם) מספר שכשהוא מתיישב לשולחן הכתיבה הדבר היחיד שמותר לו לעשות, בינו לבין עצמו, זה לכתוב. הוא לא חייב לכתוב, פשוט אסור לו לעשות שום דבר אחר… והמחברת והעט כבר מנוחים שם מולו… אז הוא כותב. כמו זרע באדמה, התנאים מבשלים לצמיחה, וזה לא שיש משהו אחר לעשות.

כולנו צריכים קבוצת תמיכה!

קבוצה שתתעניין בך, תקשיב לך, תעשה לך מקום, תבקש להבין אותך באמת. בלי מעורבות ישירה בחיים, שנוטה לסבך את העניינים.

כי האמת היא שכולנו מתקשים, גם אם אנחנו לא אלכוהוליסטים או חולי סרטן (טפו טפו טפו). לכל אחד יש את אתגרי החיים, המקומות שלא ממש הולך כמו שאתה רוצה (או ממש ההפך מכך). אם זה בזוגיות או בהורות, בעבודה או בחשבון הבנק. זה מתסכל, ולפעמים גם מפחיד ומלחיץ ודרמטי.

בקבוצה אנחנו מאפשרים לאנשים אחרים להכיר אותנו, להשתתף איתנו בהתמודדות היומיום. יחד עם זאת אנחנו מקבלים הזדמנות להשתתף איתם, ללמוד מדרכי ההתמודדות שלהם ולקבל פרספקטיבה.

לתפיסתי – ההסכמה להיעזר הכרחית בתהליך של לקיחת אחריות על החיים שלך. אפשר ומותר (אפילו רצוי) להתחלק בנשיאת המשקל.

אור הכוכבים

חבר הזכיר לי עובדה שהספקתי לשכוח – חלק מהכוכבים שאנחנו רואים בשמיים, כבר לא באמת שם. התפוצצו, קרסו לתוך עצמם, לא יודע איך כוכב לכת מת. ובעצם האור שאנחנו רואים זה הדבר האחרון שהשאירו אחריהם, לפני שמתו.

עצוב (ואיכשהו גם מנחם)

לפעמים, בלילה בלי ירח, רצוי מחוץ לעיר, כשאפשר לראות אינסוף כוכבים ואפילו את שביל החלב. אני מסתכל לשמיים ומדמיין שכל כוכב מלא בחיים, ממש כמו שלנו. וגם מאוד אחרת משלנו

אינסוף עולמות, בתוך עולמות, בתוך עולמות, מעבר לכל דמיון. וכולם מבקשים חיבור, חיבוק, חיוך. זמן של מנוחה וקרבה.

חלק מהם בטח כבר יותר חכמים מאיתנו. בייחוד שהזמן הוא יחסי וזז אחרת לכל כוכב לכת. ואולי הם יותר קרובים משנדמה לנו. משגיחים ושומרים עלינו, כמו אח גדול ואוהב.

יש מחשבות שמנחם לי לחשוב, דימיונות שנעים לי לדמיין. אין לי שום צורך שזה יהיה באמת אמיתי.

בחברתן אני מרגיש קצת פחות לבד, וזה כבר גוד אינפ פור מי.

כשזה עושה לך טוב, תישאר

כשאתה מוצא עשיה שמיטיבה עמך, מקום שאתה מרגיש בו נעים, אנשים אשר בחברתם אתה פורח – תדאג לשמור אותם ולחזור אליהם, לתפח אותם בחייך.

וזאת התורה כולה.

לשמור על יושרה

תנאי בסיסי בשבילי לשיתוף פעולה הוא תקשורת ברורה וכנה. אני צריך לסמוך על האדם איתו אני עובד שישקף לי את עצמי בצורה ישירה ויחד עם זאת שיקבל בתודה את השיקוף שיגיע ממני, במידה האפשרית כמובן.

את היכולת לתת פידבק כנה, בצורה רכה ואוהבת, לוקח זמן ותרגול לפתח. לגמרי שווה את זה.

אחד בפה אחד בלב, כשאנחנו מבטאים משהו אחר ממה שאנחנו חושבים, מרגשים או חשים בפנים – אנחנו מאבדים את היושרה שלנו. לדוגמה אם אני דופק את הזרת של כף הרגל בקצה השולחן, ומעמיד פנים שזה לא מזיז לי, אבל בפנים אני מתכווץ מכאב.

אם אתה אומר לי שעשיתי עבודה מעולה, כשהאמת היא שפישלתי, אתה למעשה מקריב את תהליך הלמידה שלי כדי להרגיש טוב עם עצמך.

“Rather than love, than money, than fame, give me truth.”

Thoreau