מה שחשוב

מיכלאנג’לו התייחס לכל גוש אבן כצופן בחובו פסל מרהיב, ויש רק להוריד את החומר המיותר כדי לחשוף את עבודת האמנות שבפנים.

אם נרצה ליישם גישה זאת במערכת החינוך – השוואה בין תלמידים הופכת לגמרי חסרת טעם. במקום זאת, את כל האנרגיה נמקד בהסרת שכבות מיותרות, פתיחת המחסומים המעקבים את התלמיד מפיתוח האיכויות והיכולות המפונמים בו.

אפשר לומר שהמטרה העיקרית של ציונים היא להשוות את התלמידים אחד לשני. כשאתה מקבל ציון, לרוב הוא לא אומר הרבה על העבודה שלך, אלה שם אותך בסולם השוואתי. ציונים יוצרים תחרות, מה שמוביל להפרדה בין התלמידים.

הרבה יותר כיף ותומך התפתחות ללמוד יחד, ליצור שיתופי פעולה וחברים חדשים.

מה זה אומר? ילד בתוכי…?

הרי ברור שאני כבר לא ילד, אני אדם בוגר, אחראי לעצמי. גר בבית משלי, מכין לעצמי ארוחות, מחזיק חשבון בנק (יחסית) מאוזן, יש לי מערכות יחסים עם עוד אנשים בוגרים.

ברור גם שאין בתוכי ילד, כי אני לא אוכל ילדים.

ועדיין, יש בתוכי ילד. או במילים אחרות – הילד שהייתי, נוכח וחי דרכי. קל להבחין בו במקרים שהוא ממש משתלט, כשהוא נפגע ונעלב, או כשהוא מתרגש במיוחד.

כמו כל ילד (לפני שנורמות חברתיות תופסות מקום באישיותו) הוא מבטא את עצמו בחופשיות רדיקלית, בוכה כשכואב לו וצוהל בזמן שמחה. יש לו גם יכולת מופלאה לקפוץ בין רגשות תוך שנייה.

הבעיה מתחילה כשאני הבוגר, מרסן אותו, נבוך מהביטוי החופשי שמרגיש לי כלכך חשוף, אפילו לא מנומס. במקום להקשיב, ללטף ולחבק. אני מתעלם, משתיק, מכחיש, מדחיק. לא שאני שופט. הרי ככה למדתי, כמה לימדו אותי בלי לשים לב.

עד שאני נזכר – שהוא הכי הכי חשוב. יותר מכל נורמה חברתית של מותר ואסור, יותר מהניסיון לשנות את מה יחשבו השכנים. נזכר שאני פה לגמרי בשבילו, לגמרי בשבילי. בוחר להיות פה איתי.

להיות אבא טוב לילד שאני.

כל ערב, בסופו של יום מגיע הזמן לנוח. זמן של עיבוד היום שהיה, זמן של אגירת כוחות חדשים וריפוי של הפצעים לקראת היום הבא, זמן של החלמה וחלימה.

איך אני נכנס למיטה בדרך כלל תלוי באיזה יום היה לי. אם אני מגיע עייף ורצוץ, ערני, מלא במחשבות או דואג וחרד מענייני היומיום.

השאלה שעושה פה את כל ההבדל בשבילי היא – האם הקדשתי את הזמן הראוי היום ועשיתי את העבודה שלי? או שהעברתי את הזמן בהתחמקות/התקרבנות?

מה העבודה שלי, זה כמובן משתנה בשביל כל אחד. לאחד העבודה תהיה לצייר, ולאחר לדאוג לרווחת הבית והמשפחה ויש מי שבשבילה העבודה היא לגמרי פנימית של מדיטציה והקשבה. זה עניין אישי, עליו רק אתה יכול לענות לעצמך. אני יודע מה העבודה שלי. ואתה יודע מה העבודה שלך.

מאחל לעצמי שכל ערב אגיע למיטה בהודיה, עייף בקטע טוב, שליו ושבע רצון מהיום שהיה ושמח לקראת היום הבא.

אמן

החוויה, שגם מורכבת ממש, אינספור רבדים, בין גוף ונשמה, רוח ואדמה, היא גם דבר אחד שלם ופשוט. הכי פשוט שיש.

לפעמים, כמו משב רוח נעימה, אני נעשה מודע לכאב בתוכי, לעצב בתוכי ויחד איתו מגיע חיוך, אהבה ושמחה.

נראה לי שהוא נמצא פה תמיד, וכששקט אני יכול להקשיב. לבכי ולצחוק, כמו מעין נובע, זורם בטבעו. אי אפשר לעצור מים, לא באמת. איכשהו הם ימצאו את דרכם הלאה, כך שאין מה להתנגד.

נראה לי שבדרך כלל אני מתנגד, ואם השנים פחות פחות.

כלל אצבע – ככל שהמשאלה (החלום, התשוקה) יותר גדולה – כך יהיה גודל הפחד שמלווה אותה. עושה שכל, לא? אם יש רצון גדול, תמיד יתקיים לצידו פחד שמושא הרצון לא יתממש.

זה מגניב כי ברגע שמבינים את זה באמת, אפשר להשתמש בזה. הקולות המביאים ספק ופחד והקטנה, ביטויים של התנגדות, יכולים פתאום לשמש כמצפן. מצפן שתמיד יצביע בדיוק בכיוון ההפוך (: 

ואם אני מוצא את עצמי משותק מפחד, מזוהה לגמרי עם הקולות שמורידים אותי, שווה לתת מבט סביב, לשים לב איפה אני נמצא. כי סביר להניח שאיפשהו קרוב נמצאת משאלה שנוגעת בי עמוק. ובדיוק אותה מנסה ההתנגדות להסתיר ממני.

כבר ארבע שנים, מאז שעברתי לדירת גלריה קטנה ביפו, שאני מכבס את הכביסה שלי בחוץ
זה התחיל מפאת חוסר במכונת כביסה, ולאט לאט התפתח להתמכרות
כלכך נחמד שמישהו בא, לוקח את הכביסה המלוכלכת שלי ומחזיר לי אותה נקייה, מקופלת ורייחנית. גם מאז שאני עושה את התחלתי לקבל מחמאות על הריח המעולה של הבגדים שלי (:

אבל לא על זה מדבר הביטוי ״כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ״
בבית שלי (זה שבאתי ממנו) רבים הרבה, זה חלק מתרבות השיח שלנו, צעקות והשלכה הדדית. לא תמיד כמובן, אפילו לא רוב הזמן. אבל לעיתים הרוחות בהחלט מתלהטות. היום זה עוד מאוזן יחסית… כולנו קצת יותר רגועים. כשהייתי ילד ונער מתבגר זה היה הרבה פחות נשלט והרבה יותר תכוף. אחת הנקודות הזכורות לי סביב העיניין הזה היה הדיסונס בין כמה שהיינו רבים בבית (או באוטו) וכמה שלא היינו רבים בחברת אנשים ״זרים״ (זרים = כל מי שמחוץ למשפחה הביולוגית).

זה היה כמו חוק לא כתוב, שיש דברים שלא מדברים עליהם ליד ״זרים״, שכללו למעשה כל ביטוי של תסכול, כעס, התנגדות חדה, קוצר רוח. כל מיני רגשות הנחשבו לא הולמות, או לא נעימות. כאילו יש איזה תדמית משפחתית שצריך לשמור עליה.

הרי ברור שלכולם יש כביסה מלוכלכת, בגלל זה המציאו את המכונת כביסה!
ולכבס את הבגדים בחוץ, בצוותא, יש דווקא מלא יתרונות – קודם כל, ברגע שאנחנו רואים שלכולם יש כתמים, אנחנו יכולים קצת להרגע. כי אז אני מבין שזה לא אומר עלי כלום (חוץ מזה שיש לי כתמים). ודבר שני, אפשר ללמוד הרבה מאיך שאנשים אחרים מנקים את הכביסה שלהם, לקבל טיפים ושיטות שעוברות גם במשפחות אחרות. זה מלמד ומאוורר בצורה מפתיעה ומאוד מאוד נעימה. בעיקר מביא הקלה גדולה, שבאה בדרך כלל שניה אחרי המבוכה.

אז בואו נאפשר לעצמנו חופש ביטוי, ובכך נאפשר כלכך הרבה גם לאנשים שסביבנו

״יש סיפור של טולסטוי על אדם שמחפש תשובות לשאלותיו – מהו הזמן החשוב, מיהו האדם החשוב, ומה המעשה החשוב. הוא מגלה כי הזמן החשוב הוא עכשיו, והאדם החשוב הוא מי שנמצאים עמו, והמעשה החשוב הוא להיטיב עם אותו אדם.״
מתוך ספרו של דן לסרי, מסה על הזוגיות

אם כך, בסופו של יום כשאני יושב פה בביתי-
הזמן החשוב הוא עכשיו, האדם החשוב הוא אני, והמעשה החשוב הוא להיטיב עימי.

איך אעשה טוב לעצמי? הערב אני יודע את התשובה. אעשה כמה משימות פרקטיות (מקלחת וכביסה), ואצלול ישר אל המיטה הרכה. אולי אקרא קצת איזה ספר, ואולי לא. בעיקר אתן לעצמי מנוחה, עד שיפציע הבוקר ויתחיל היום הבא.

לרוב קיים פער, בין לדעת מה הוא המעשה הטוב ולעשות אותו
יש סיכוי סביר שאמצא את עצמי מורח את הערב, מול הטלוויזיה או המחשב, עושה דברים ״חשובים״ או ממש סתמיים. מתישהו השעה כבר תיהיה מאוחרת אז אגרור את עצמי למיטה, בתקווה אחרי מקלחת, כנראה שבלי כביסה.
האמת שזאת לא תיהיה טרגדיה