תהליכי למידה

ביום רביעי ישנתי אצל חברים בפרדס חנה, חברים שהם גם מארחים מופלאים וגורמים לי להרגיש מאוד בנוח ובבית.

הגעתי אחרי יום עבודה ארוך ונכנסתי להתקלח. היה לי ממש כיף במקלחת, רגע להיות עם עצמי, היה מלא מים חמים וזה היה מושלם. אבל פתאום תפסתי את עצמי סוגר את המים ובא לצאת מהמקלחת. זה הרגיש לי חד, לא הבנתי מה אני יוצא פתאום כשבעצם אני רוצה עוד להישאר תחת המים החמים, אז עצרתי רגע ובדקתי מה קרה פה עכשיו.

קלטתי שהקול של איתמר (אחד המארחים) התחיל להדהד בבית, נראה לי דיבר עם החתול, ופחדתי שהוא יחשוב שאני כבר מתקלח הרבה זמן וגומר להם את המים החמים, שאני לא מתחשב, אפילו המילה פרזיט עלתה שמה בתוכי. בתכלס פחד שכבר לא ירצו אותי, פחד לחוות דחייה.

יש לי מזל שיש לי חברים כאלה שברגע שהמחשבה נעשתה ברורה בתוכי יכולתי מיד להוריד את זה מאיתמר, כי ברור שהוא הכי ישמח שאני אתענג על המקלחת שלי. בנוסף יכולתי באותו רגע להגיד לעצמי שזה גם בסדר אם זה מפריע לו, ואני אשמח שחבר יגיד לי אם משהו שאני עושה מפריע לו.

לקחתי צעד חזרה, הפעלתי שוב את המים החמים, הרגשתי משהו עמוק בתוכי מרפה וגל של התרגשות עלה בתוכי, חופש חדש. כמה פשוט ויקר ערך הרגע הזה של המקלחת עם עצמי.

יש שתי דרכים לבצע משימה, בין אם היא פשוטה כמו כוס קפה שחור, ובין אם היא מורכבת כמו החלמה של מערכת גופנית. הדרך הראשונה היא לעקוב אחר מתכון, מרשם. מספר סימפטומים מעידים על מחלה מה שמוביל לתרופה מסויימת (לרוב אנטיביוטיקה). כפית קפה, מיים רותחים, לערבב. אני לא אומר שיש משהו רע בדרך הזאת, אלה רק שיש רמה אחרת והיא הדרך השניה. בעל מקצוע, המכיר את חומרי הגלם ויודע לצפות את ההתנהגות שלהם אל מול הכלים שהוא מביא, יכול לשחק עם כל מתכון ולכתוב מתכון חדש לכל ארוחה.

ברגע שאני מכיר היטב את ארגז הכלים ויודע מה אני רוצה לבנות, רק אז אני יכול לעמוד מאחורי הפעולות שלי. מגיע אלי מטופל, מגיע כי כואב לו. תלמיד יעשה את מה שראה את המורה שלו עושה. מורה יעשה את מה שהוא רואה לנכון בהתאם לסיטואציה. הוא מתחשב באינסוף גורמים, משתנים וידע שמנחה אותו. מתוך הבנה עמוקה של חומרי הגלם, הוא מתאים את התרופה לאדם המבקש את עזרתו, כל מקרה לגופו. שף לא פותח ספר בישול כשהוא רוצה להכין מנה חדשה. שף כותב את המתכון ממנו התלמיד לומד לבשל.

חשוב שנדע להבדיל בין הדרכים.
להיות עם מספיק ענווה לקבל את הדברים שאני לא באמת יודע ועם מספיק אחריות לתקשר את זה עם הלקוחות שלי.

אל תתנהג כאילו אתה יודע משהו שאתה לא יודע. מארק טווין אמר ״זה לא מה שאתה לא יודע שמכניס אותך לצרות, זה מה שאתה יודע בוודאות ופשוט טועה.״ דע את הגבולות שלך. קום בבוקר ותגיד לעצמך ״אני לא יודע ואני רוצה ללמוד״.

קח את הזמן להבין לאן אתה הולך, בייחוד אם אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע, קח את הזמן לעצור ולקרוא את המפה, להבין איפה אתה עומד ואיפה לקחת את הפניה הבאה. הנטייה לרוץ קדימה סביר להניח תשאיר אותך מאחור, בעוד שהתעקבות על הפרטים, השתהות בתוך השאלות הנכונות יכולה להפתיע בעוצמת ההתקדמות שבאה איתה.

ואם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, קום וצא לדרך שנראת לך הכי נחמדה, הכי כיפית. תוציא את הראש מהמסך, צא ותחווה את העולם, הוא ילמד אותך על עצמך, על היכולות שלך וההעדפות שלך, על מה שעושה לך טוב ומה שמניע אותך לפעולה. על תעשה את מה שנראה לך שאתה אמור לעשות, זאת דרך שרק תוביל אותך לאיפה שכולם, והאמת היא שאתה לא כמו כולם.

עוד דבר אחד – כשאתה מגיע, תעצור לרגע ותהנה מהנוף, תמצא מקום נחמד לשבת לפני שאתה ממשיך הלאה, לפסגה הבאה (או לשפל הבא).

אחד הדברים הראשונים שאני מתגאה בהם זו היכולת לזהות מורה טוב. המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. אני מסתובב בעולם בתחושה פריווילגית, של אדם הזוכה ללווי קבוע של המורים הכי טובים בעולם. ואני באמת מאמין בזה, יותר ממאמין בזה, אני יודע שהמורים שלי הם המורים הכי טובים בעולם, בשבילי. מורים לא כמו בביצפר, שנגמרת השנה וכל אחד חוזר לעיניינים שלו. אלא מורים כמו שפעם, מורי דרך.

עכשיו כשאני חושב על זה אני מבין שיש בחיי שני סוגים של מורים –

• הסוג הראשון הוא מורה זמני – מורה שאני קולט שיש לי המון מה ללמוד ממנו, בתחום שמעניין אותי, שאני מתעסק בו או רוצה להתעסק בו. מישהו ברמה מאוד מאוד גבוה במה שהוא עושה, עם הבנה עמוקה של הנושא יחד עם הבנה עמוקה של תהליך הלמידה ואהבה גדולה אל האומנות שלו, אהבה שהוא שמח לחלוק. אלה מורים שאני מתקרב אליהם כדי לקבל מהם ידע והשראה.
• הסוג השני הוא מורה לחיים – מורה כזה הוא אדם שבדרך כלל יביא איתו גם את כל האיכויות של המורה הזמני, יחד עם איכות נוספת והיא היכולת שלה לראות אותי, להבין אותי ולעזור לי למצוא את הדרך שלי. מורה כזאת יודעת קודם כל להתכוונן אלי ואל תהליך הלמידה שלי. במקום ללמד אותי את המבנה דרכו היא למדה, היא יודעת למצוא את הצורה שבא אני לומד ולעבוד איתי דרכה. זאת יכולת בפני עצמה, יכולת הוראה ברמה מאוד גבוהה, יחד עם חיבור שנוצר (או לא נוצר) עם התלמיד. אל מורה כזאת אפנה לליווי בדרך, בתהליך הצמיחה הזה לו אנחנו קוראים חיים. פה השאלות תמיד יהיו לעומק ולרוחב, והאמנות בא אנחנו עוסקים תהפוך למטאפורה.

בסופו של דבר כל מה שאני לומד זה את עצמי, כך שהמורה הכי טוב שאני יכול לבקש הוא אני. המורים הטובים ביותר הם אלה שיודעים את זה, ומבקשים ללמוד אותי דרכי.