David

הרבה שנים לא הבנתי את הקטע הזה, תחביב, או שאתה עושה משהו או שאתה לא עושה אותו. איפה עובר הגבול בין מקצוע ותחביב? זה נראה לי עוד גימיק אמריקאי, הבורגני שחוזר מהדיי ג׳וב (day job) שלו ומעביר את זמנו בגראז׳ (החניה) משחזר מודלים של סצנות קרב היסטוריות. לא דיבר אלי. גם המילה הזאת ״תחביב״ “hobby” הייתה לי חמודה מידי.

אבל משהו קרה. זה התחיל במרכז להנהגת הבריאות שנמצא בקיבוץ נווה איתן. שם למדתי במשך שנה יחד אורי וחברים. על רפואה עתיקה, תזונה, בריאות וכל מיני דברים מגניבים שאפשר לעשות עם אוכל. אחד מהם, התססה, שיטה עתיקה לשימור מזון, כן כן כמו כרוב כבוש ומלפפון חמוץ (במלח) ויוגורט, נגע בי במיוחד, האמת שהתאהבתי. טוב אולי זה קצת מוגזם. קיצור אני אוהב את זה! זה משמח אותי. להכין צנצנת מלפופנים חמוצים ולראות איך במהלך שבוע קורה השינוי ואז לאכול את זה ולדעת בדיוק מה יש בזה ושאני הכנתי את זה. מדהים. אני יוצר משהו.

אז יש לי תחביב. אני מתסיס דברים. זה התחיל מכרוב כבוש אבל מאז כבר עשיתי ניסויים (מוצלחים מאוד) במלפפונים, פלפל חריף, יוגורט קשיו ואפילו במיה. השאיפה הבאה שלי זה לפת, כן כמו שיש בחומוס, מת על זה. אולי מה שהופך את זה לתחביב זה שאין לי שמץ של עניין להפוך את זה למסחרי, אני פשוט נהנה לעשות את זה לעצמי ולאנשים שאני אוהב.

אגב, זה גם מאוד בריא.

האם ברור לך מה העבודה שלך? אולי אתה לא בדיוק סופר או מורה או נגר. אולי אתה לא בדיוק יודע מה אתה. לכאורה הגדרת תפקיד ברורה הופכת את העולם להרבה יותר מובן וידוע. אם אני מטפל בעיסוי תאילנדי אז העבודה שלי היא לתת טיפול מעולה לאנשים, לא? מסתבר שלא רק. מסתבר שחלק מהעבודה שלי זה לדאוג שהקליניקה נקייה ומסודרת, להביא אליה לקוחות ולדאוג שהם יהיו מרוצים. ואז גם להוציא להם קבלות ולדאוג לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי ופנסיה. יש פה שיווק, תחזוקה, שירות, אירוח, ניהול חשבונות ועוד, הרבה מעבר לעיסוי. אני בטוח שגם נגר מוצא את עצמו מתעסק בתחומים אליהם לא חשב שיכנס, מעבר לעבודה עם עץ.

לשבת ולא לעשות כלום. לחכות שמשהו יקרה. לעשות רשימה של הדברים שאתה רוצה ואז להדליק את הטלויזיה. לקום מהמיטה ולהתחיל לעבוד. לעבוד זה משהו אחר לכל אחד. אם אתה מורה בבית ספר יסודי עבודה תיהיה לבנות שיעורים, להעביר שיעורים, ללמד דברים, לבדוק מבחנים. אם אתה איש שיווק עבודה תיהיה לייצר לידים, למתג מוצרים, לתכנן אסטרתגיית שיווק. אם אתה סופר עבודה תיהייה לשבת לכתוב, לא סתם לכתוב כמובן, אלה לכתוב את המוצר עליו אתה עובד כרגע – ספר או כתבה או מה שזה לא יהיה. אם אתה נגר עבודה תיהיה לבנות דברים מעץ. מה אתה? מה העבודה שלך?

משומה הדוגמא של הנגר קופצת לי שוב ושוב. משהו באיך שאני מדמה לעצמי את העבודה כנגר, כלכך פשוט. קם בבוקר, הולך לסדנה שלך ומתחיל לעבוד עם העץ. עובד עובד עובד, תשע עד חמש, או איך שאתה רואה יום עבודה. והולך הביתה. זה נשמע לי כמו מתכון בדוק להצלחה. קום כל בוקר, לך למקום העבודה ותעשה את העבודה שלך, יום יום. גם אם בהתחלה יש לך רק מושג קלוש מה אתה עושה, בסופו של דבר אתה תהפוך מאסטר בזה. מתישהו יכנס לקוח שיתאהב בעבודה שלך ואז עוד אחד ואז עוד אחד.

את הפשטות הזאת של עבודה עם עץ אני רוצה להכניס אל העבודה שלי. לשם כך אני צריך להבין מה הם חומרי הגלם איתם אני עושה אומנות. עבודה עם אנשים, גוף, רגש, מחשבה, אנרגיה. מגע, תנועה, שפה, נוכחות מסוימת. איך אני נכנס לסדנה שלי כל בוקר ועובד עם חומרי הגלם האלה? איך אני עושה בזה סדר? איך אני לוקח על זה אחריות? בונה לעצמי יום שיהיה ברור ויעיל. איך נראה המשרד/קליניקה/סטודיו/סדנה שלי? איזה כלים יש בו? מה אני עושה בו? מה אני יוצר? מה אני חוקר?

מה מעניין אותך?
מה אתה רוצה לעשות?

המציאות היא שלא תמיד מה שיש הוא בדיוק מה שאני רוצה. גם איך שאני היום, לא בדיוק איך שתכננתי לקום בבוקר. חשבתי שכל הקטע בללכת לישון זה לצבור אנרגיה, לא?? אז איך זה שלצאת מהמיטה זה החלק הכי קשה ביום? וגם אחרי שאני יוצא, אני צריך כל מיני דברים שיעירו אותי, כמו קפה. למה אני מרגיש כאילו דרסו לי את החתולה? הרי הכל (האמת) ממש סבבה. לפעמים זה ממש לא מסתדר. אפילו מתסכל.

התנגדות. כל צורה שבא אני דוחה מעלי את עצמי, מסרב לקבל אותי כמו שאני, מסרב לקבל את המציאות. אם אני מרגיש כאילו דרסו לי את החתולה, זה משהו לשים אליו לב וקשב. לשאול מה קורה? אולי קרה משהו כשלא שמתי לב. מה זה אומר ״הכל סבבה״? עוד צורה של ״עסקים כרגיל״.

אישתו מתה בתאונה, והוא יצא בלי שריטה. תוך שניה התהפכו עליו החיים. יום למחרת הוא קם בבוקר והולך לעבודה, עסקים כרגיל. כן זאת דוגמא קיצונית, אבל קלה להבנה. ברור לי איך הדבר הפשוט לעשות הוא לקום בבוקר כאילו כלום, לצלול אל תוך רוטינה בא אני יודע את התשובות לכל השאלות. חוסר אונים, אי וודאות, עצב, כאב. להדליק ת׳טלויזיה, לשקוע בעבודה, מין, פייסבוק, אלכוהול, גראס.

אולי זה עדיף פשוט לשבת ולבהות, בלי להתאמץ להיות שום דבר, לא להיות שמח ולא להיות עצוב. גם לא לברוח. קצת כמו שעדיף לא לאכול כלום, מאשר לאכול ג׳אנק. קצת כמו שעדיף להפסיק לנסוע מאשר לשים את הדלק הלא נכון באוטו.

לכל אחד יש את הגבולות שלו.
גם לך יש את הגבולות שלך, חלקם ברורים יותר חלקם ברורים פחות. הם זזים ומשתנים, מתחדדים או נמחקים, תנועה מבורכת, תנועת חיים.

אתה אל תשים לי גבול. שים גבול לעצמך. אם תשים אותו ברור, את הגבול שלך, אני מבטיח לא לעבור. הכי הרבה אתקרב אליו, אולי גם אלך לאורך הגדר, אחפש פירצה, אנקוש על דלתך ואם תרצה תפתח.

אני גם, לא אשים גבול לך. אתעסק בגבולות שלי. גם אעמיד בהם שומרים. אבקש מהם להיות סבלניים וקשובים לכל המבקש לחצות את גבולותי. אך גם החלטיים וברורים. להכניס את אלה הנחמדים, איתם אפשר לדבר ולשחק משחקים ולאהוב בכל הדרכים שיש לאהוב. ולהשאיר בחוץ את אלה שלא רואים מעבר לאף של עצמם.

כן, תודה

כלב זאת חיה שלא אמורה להיות ברחוב, בעצם אולי אף חיה לא אמורה להיות ברחוב? ואם כבר דווקא כלב זאת חיה שמסתדרת סבבה עם הרחוב? אבל זה לא מה שבאתי להגיד. מה שבאתי להגיד זה שכלב זו תופעה שיש לנו אחריות עליה. אנחנו האנושות. באנו ולקחנו אותו כשהוא עוד היה זאב והסתדר ממש סבבה עם עצמו ועם חברים שלו, נתנו לו לאכול בונזו ולראות סרטוני חתלתולים ביוטיוב ולא קלטנו שלמעשים יש השלכות, ועכשיו תראו מה ניהיה. אחריות שלנו.

כשגדלתי במבשרת הייתה חבורה של כלבי רחוב (הסתובבה ברחובות). הם היו מפחידים, רזים ומלוכלכים ורעבים. מה שהיה הכי מפחיד זה שהם הסתובבו תמיד בחבורה, וגם היה להם מנהיג, אחד כזה לא מאוד גדול וגם לא מאוד קטן, עם עיניים צהובות ומלא פרווה ארוכה שכבר הפכה לרסטות מרוב ליכלוך והזנחה. מעניין איך דווקא הוא נהייה המנהיג, אם הוא היה צריך להילחם עם הזכרים האחרים. מעניין גם מה זה אומר להנהיג חבורת כלבי רחוב, אולי הוא לא מצליח להירדם בלילה מפאת כובד האחריות.

בזמנו כל זה לא עניין אותי. הייתי ילד, נער, היו לי דברים יותר חשוב להתעסק בהם. בהקשר של הכלבים עניין אותי רק לא להיתקל בהם באיזה סמטא חשוכה, וכשזה כן קורה, אז לצאת משם בשלום. הבעיה היא שאחת מנקודות הדמיון בין נערים מתבגרים וכלבי רחוב, היא זמן השהייה ברחוב. כך שקרו מקרים בהם חבורת הכלבים חסמה את דרכי. בדרך כלל הייתי מנפח את החזה, עושה רעשים חזקים במחיאות כפיים או צעקות והם היו מפנים לי את הדרך. לא יודע מאיפה הבאתי את זה, אבל לרוב זה עבד.

פעם אחת שזה לא עבד. לא צריך יותר מפעם אחת. השכונה בה גרתי הייתה שכונה חדשה, שכונה בהקמה. רוב הבתים היו עוד בשלב הפיגומים, לא כל הכבישים היו גמורים ולא בכל מקום תאורת הרחוב עבדה. מאוחר בלילה, חזרתי ברגל מבית של חבר, לכל מקום הלכתי אז ברגל. כנראה שלא שמתי לב כי פתאום הם היו מולי ממש, נוהמים ומתקרבים. התחלתי לעשות רעשים ולרקוע ברגליים עם הכפכפים, הרגשתי שזה קצת מאוחר מידי, הם היו כבר מספיק קרובים להריח את הפחד. הנהימות הפכו לנביחות. ידעתי שלהתחיל לרוץ זה הרעיון הכי גרוע. בלי לחשוב שמתי ידיים על הראש והתכנסתי לתנוחת עובר על האספלט. הנביחות פסקו, אבל עוד לא העזתי להרים מבט, הרגשתי את אחד הכלבים מתקרב אלי, נוהם. ואז הרגשתי לשון רטובה על הפנים.

מרוב הפתעה פרץ ממני צחוק, הרמתי מבט, הוא הסתכל עלי מופתע גם, עיניים צהובות מבעד לפרוות ראסטות.

יש פעמים בהם הדבר הטוב ביותר לעשות זה לחזור לבסיס.

מנוחה, אוכל מזין, חברה טובה (או להיות לבד), אוויר נקי, מים, חיבור לטבע ושקט. לעשות מה שעושה לך טוב. להזין את עצמך. לטפל בעצמך. לספק לך את מה שאתה צריך. הכי פשוט ובסיסי, כאן ועכשיו.

אחרי שתתאושש ותצבור כוחות תוכל לחזור לעשות צעדים ולהחליט החלטות. להיות פעיל ואקטיבי.

אבל כרגע – כשאתה מבולבל, אבוד ומוצף. מלא בדאגות ופחדים. התנגדויות ומאבקים פנימיים – לקחת אחריות על החיים שלך אומר להכיר בצרכים הבסיסיים. להיזכר שאתה עושה הכי טוב שאתה יכול, ששום דבר לא נגמר ואפשר תמיד להמשיך מחר.

קולות פנימיים מביני עניין אומרים לי שאני צריך לבחור נושא ולהתמקד בו. לפחות בכתיבה של הבלוג, אם לא בחיים בכלל. תכלס יש להם טיעונים חזקים ״איך מישהו יכול להתעניין במה שאתה כותב אם אתה לא כותב על משהו ספציפי?״ הם אומרים לי, ויותר חשוב מזה ״איך גוגל יכולים להפנות אליך אנשים בצורה הזאת??״.

אבל האמת היא שלא ככה אני מתגלגל. בחיים לדוגמא, ברור לי שאני אוהב לעבוד עם אנשים, וגם ברורים לי עד הרבה דברים על איך וכמה ולמה. אלה שאלות שמלוות אותי יומיום, ועם השנים אני עושה אותן תהליך של התפקסות ודיוק. יחד עם זאת אני מוצא את עצמי מתפרס יותר ויותר, עוד תחומים מושכים את תשומת ליבי, עוד כלים שאני מחליט להוסיף לארגז, עוד אוכלוסיות שמעניין אותי לעבוד איתן. איך זה הולך ביחד? אתם בטח שואלים, מצד אחד מתמקד ומצד מתפרס? מאתגר לשים את זה בכמה מילים, אבל לעכשיו נסכם – תסמכו עלי, זה הולך ביחד, וביום אחר אכתוב על זה במיוחד.

אם ניקח את זה לכתיבת הבלוג, אני כותב על הדברים שמעניינים אותי. הדברים בהם אני מתעסק בחיים שלי. אולי זה רק שלב חולף. שלב בו אני למעשה כותב לעצמי. אולי יבוא יום שבו אקדיש את הכתיבה שלי לשרות המין האנושי, או אמא אדמה.

בנוסף יכול לתקוף את הנושא מכיוון אחר בכלל – אני כן כותב בתחום צר וספציפי, רחל אמרה את זה הכי טוב, רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. אולי הנושאים בהם אני מתעסק מגוונים, אבל השאלות שאני שואל והלך הרוח המלווה את הכתיבה שלי מפוקס דיו, לטעמי. כנראה שגוגל עוד לא מצאו את האלגוריתם שמתאים לי, אבל אני סומך עליהם שידביקו את הקצב (:

אנחנו עוברים מולם ברחוב, רואים אותם בבית קפה, חולקים איתם רכבת או אוטובוס, עומדים איתם ברמזור. אין לנו שום קשר ישיר איתם. לפעמים איזה מבט משותף וחיוך כשמשהו מיוחד קרה ורק אני והיא שמנו לב. או מבט משותף בלי חיוך כשאחד מהם חותך אותי בכביש, או עוקף אותי בתור. איזה חלק הם תופסים בחיים שלנו? האנשים שאנחנו לא מכירים, האם נרגיש בהעדרם?

למעשה רק חלק קטן (מאוד קטן) מהאנשים, אנחנו כן מכירים. מכירים. מה זה בכלל אומר? להכיר בנאדם? איפה עובר הגבול בין בנאדם שאני מכיר לבנאדם שאני לא מכיר? עם הפייסבוק והאינסטגרם, חברים שפיזית מעולם לא פגשנו.

ולפעמים אחד מהם עובר לקבוצה שלנו – שיחה שמתחילה במקרה בבית קפה. חבר של חבר שאני פוגש בפעם השלישית. מישהי חדשה שמתחילה לעבוד. מרגש, לא? אותי זה מרגש. מתישהו במהלך חיינו אנחנו דובקים בקבוצת האנשים הקטנה איתה אנחנו מרגישים בנוח. קבוצה שמכירה אותנו ויכולה בקלות לשמר את הגבולות של מי שאנחנו.

כשהיינו ילדים הקבוצה הזאת השתנתה וגדלה כל הזמן, אולי לילדים יותר קל לעבור את גבול ההכרות? או שאולי מה שטבעי לנו הוא דווקא כן להיות בקשר עם אנשים במרחב שלנו, גם המרחב הציבורי, וכשאנחנו מתבגרים מתפתחת חומה שאנחנו כבר לא יכולים לראות? מתי בפעם האחרונה עשית חבר חדש? רוצה לנסות?

“Making friends is easier than eating chocolate”

לעצור ולהקשיב לגוף. לא מתחבר למילה מדיטציה, היא מסבכת עיניינים. אנחנו באמת צריכים מילה לטינית לתאר משהו כל כך פשוט וטבעי? לקחת זמן עם עצמי, לבדוק מה שלומי, לעצום עיניים ולהפנות את תשומת הלב פנימה. הכי פשוט וקרוב ואינטימי. כן, אפשר (ומומלץ מאוד) להיות קרוב ואינטימי עם עצמי, בלי אף אחד אחר.

איך הגוף? מה הוא מספר לי? יש כאבים? יש החזקה שרירית? אני יכול להרפות?
מה עם הנשימה? היא עמוקה ואיטית? או מהירה ושטחית? רק לשים לב, בלי לשנות שום דבר.

מה קורה בראש? איזה מחשבות מתרוצצות? איזה תדר מגיע איתן? לחץ, דאגה, התרגשות, חרדה, תסכול? אם הראש מלא במחשבות, אל תנסו לדחוק אותן הצידה, זה כמו להשתיק ילד שמנסה להגיד לכם משהו שממש חשוב לו שתשמעו. תקשיבו למחשבות, תעשו להן מקום.

העולם הפנימי מורכב מאינסוף רבדים, אט אט מתוך התבוננות נלמד להכיר. תחושות הגוף ומחשבות הן רק חלק מזה, חלק שבתור התחלה הכי נגיש לרובנו. שם בדיוק אנחנו רוצים להתחיל, איפה שנגיש. לא צריך לחפש את מה שלא נמצא, רק להפנות קשב לקיים ולבהיר. מה שיקרה באופן טבעי זה שהקשב יתחזק ויתעדן ונוכל לשים לב לעוד ועוד פרטים, לחזק את התקשורת שלי עם עולמי הפנימי.