פוסט לשבת

כלב זאת חיה שלא אמורה להיות ברחוב, בעצם אולי אף חיה לא אמורה להיות ברחוב? ואם כבר דווקא כלב זאת חיה שמסתדרת סבבה עם הרחוב? אבל זה לא מה שבאתי להגיד. מה שבאתי להגיד זה שכלב זו תופעה שיש לנו אחריות עליה. אנחנו האנושות. באנו ולקחנו אותו כשהוא עוד היה זאב והסתדר ממש סבבה עם עצמו ועם חברים שלו, נתנו לו לאכול בונזו ולראות סרטוני חתלתולים ביוטיוב ולא קלטנו שלמעשים יש השלכות, ועכשיו תראו מה ניהיה. אחריות שלנו.

כשגדלתי במבשרת הייתה חבורה של כלבי רחוב (הסתובבה ברחובות). הם היו מפחידים, רזים ומלוכלכים ורעבים. מה שהיה הכי מפחיד זה שהם הסתובבו תמיד בחבורה, וגם היה להם מנהיג, אחד כזה לא מאוד גדול וגם לא מאוד קטן, עם עיניים צהובות ומלא פרווה ארוכה שכבר הפכה לרסטות מרוב ליכלוך והזנחה. מעניין איך דווקא הוא נהייה המנהיג, אם הוא היה צריך להילחם עם הזכרים האחרים. מעניין גם מה זה אומר להנהיג חבורת כלבי רחוב, אולי הוא לא מצליח להירדם בלילה מפאת כובד האחריות.

בזמנו כל זה לא עניין אותי. הייתי ילד, נער, היו לי דברים יותר חשוב להתעסק בהם. בהקשר של הכלבים עניין אותי רק לא להיתקל בהם באיזה סמטא חשוכה, וכשזה כן קורה, אז לצאת משם בשלום. הבעיה היא שאחת מנקודות הדמיון בין נערים מתבגרים וכלבי רחוב, היא זמן השהייה ברחוב. כך שקרו מקרים בהם חבורת הכלבים חסמה את דרכי. בדרך כלל הייתי מנפח את החזה, עושה רעשים חזקים במחיאות כפיים או צעקות והם היו מפנים לי את הדרך. לא יודע מאיפה הבאתי את זה, אבל לרוב זה עבד.

פעם אחת שזה לא עבד. לא צריך יותר מפעם אחת. השכונה בה גרתי הייתה שכונה חדשה, שכונה בהקמה. רוב הבתים היו עוד בשלב הפיגומים, לא כל הכבישים היו גמורים ולא בכל מקום תאורת הרחוב עבדה. מאוחר בלילה, חזרתי ברגל מבית של חבר, לכל מקום הלכתי אז ברגל. כנראה שלא שמתי לב כי פתאום הם היו מולי ממש, נוהמים ומתקרבים. התחלתי לעשות רעשים ולרקוע ברגליים עם הכפכפים, הרגשתי שזה קצת מאוחר מידי, הם היו כבר מספיק קרובים להריח את הפחד. הנהימות הפכו לנביחות. ידעתי שלהתחיל לרוץ זה הרעיון הכי גרוע. בלי לחשוב שמתי ידיים על הראש והתכנסתי לתנוחת עובר על האספלט. הנביחות פסקו, אבל עוד לא העזתי להרים מבט, הרגשתי את אחד הכלבים מתקרב אלי, נוהם. ואז הרגשתי לשון רטובה על הפנים.

מרוב הפתעה פרץ ממני צחוק, הרמתי מבט, הוא הסתכל עלי מופתע גם, עיניים צהובות מבעד לפרוות ראסטות.

ערב, גשם רך בחוץ, רוח קרירה נכנסת מהחלון. הגשם יורד לפרקים, לפעמים מפסיק כמעט ולפעמים מתחזק מאוד. מעיל, צעיף ואפילו מטריה. מרק בצל. תה וקפה בלי קרח. מכנס טרנינג ארוך וגרביים חמות. מרק כתום סמיך. שמיכת פוך. חיבוקים ארוכים ארוכים. מרק קישואים.

שנים כבר שהקיץ הזה נמשך, האספלט יבש, האוויר יבש, האנשים יבשים.

במעורפל אני זוכר, הו אז כשהיה חורף, קר וגשום. נמאס כבר מכל הבגדים האלה, וכל הכביסה. כלכך הרבה זמן להתלבש. קר לצאת בלילה להשתין. מתגעגע לקיץ. הלילות החמים. ים. חולצה קצרה, מכנסיים קצרות. ים. רגליים יחפות. ים. לשבת בחוץ שעות.

געגוע זה להרגיש משהו שהיה (או שיהייה) בכאן ועכשיו. כן כן, אני יודע, יש נטייה להתייחס בעיקר לחלק המתלונן של הגעגוע, זה שמתעסק במה שאין כאן עכשיו. אבל האמת היא שגעגוע הוא מה שקורה כשנוצר גשר, מבעד לגבולות של זמן ומקום, נוצר חיבור לחוויה. זה קסם חזק, הזדמנות לאיזון בתוך המציאות.

שער בין קיץ וחורף. שער בין ילדות ובגרות. שער בין בדידות ואחדות.

זו בדיוק הנקודה בכלי הזה שנקרא ׳שאלה׳.

כאשר נשאלת כראוי – שאלה פותחת אופציה לתשובה, שיכולה גם תמיד להיות ״לא״ על כל גווניו השונים. אם אני משתמש בשאלה כדי להשחיל אמירה (מה שאנחנו עושים יותר משנרצה להודות), יש סבירות לא רעה שאפגוש התנגדות באה למולי. אך אם השאלה שלי נובעת מסקרנות ורצון כנה להבין, יש סבירות טובה שדלתות יפתחו בפני, יותר משהייתי מדמיין.

״העולם הזה הוא כמו הד – כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: ‘אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת’, אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור.”
ג׳לאל א דין רומי

אמרתי לעצמי שווה לשאול, אין מה להפסיד.

אני יודע שזה בא בהפתעה, שהרגע הכרנו, אבל שתדעי שלא הייתי שואל כל אחת. אני בנאדם שמאמין ברושם ראשוני, חיבור בסיסי, כימיה, אינטואיציה, והאמת נראה לי שיש פה משהו ,שזה יכול לעבוד, אפילו לעשות טוב, עם שנינו. ויש לי יכולת לזהות דברים כאלה, התאמה בין אנשים, האמת שזה לא כזה מסובך כמו שעושים מזה, קצת כמו פאזל, יש כאלה שצריכים להתאמן ויש כאלה שזה בא להם טבעי. אני זה בא לי טבעי.

לאט לאט נכיר ונלמד להסתדר, בהתחלה זה לא יהיה הכי פשוט, ברור, אבל את יודעת איך אומרים – מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם! ואולי בכלל הם לא יודעים על מה הם מדברים, אולי אפשר שיבוא בקלות וישאר לתמיד, מה קרה, לא הכל חייב לבוא במאבק. יש לי זוג חברים, יצאו עשר שנים לפני שעשו את ההחלטה, עשר שנים עשו סיבובים סביב הזנב, ואז שנה אחרי החתונה חזרו לרבנות, גירושים ודרמה חבל על הזמן. אז אולי האלה שאומרים, לא מבינים הרבה.

(ואולי זה בסדר שיבוא בקלות ויעלם בקלות?)

אני יודע שנהוג קודם להכיר, לצאת איזה שנה לפחות, לעבור לגור ביחד, להתבסס רגע בחיים, לטייל ביחד בעולם כדי לוודא שאנחנו לא מחרפנים אחד את השני, לבדוק שפה מסתדר ושם זה מתאים. נשמע לי רציני מאוד וקצת מעייף. האמת התעייפתי קצת מסימני שאלה שמרחפים לי מעל הראש, נמאס לי לבדוק ולבחון, להתמלא בספק.

נראה לי שזה לא כזה מסובך, מה כבר הסיפור? לעשות טוב! אני אכין לך את האוכל שאת אוהבת ואעשה לך נעים, את יודעת מה עושה לך נעים. נגדל ביחד וגם לחוד. נתקרב ונתרחק ונתקרב שוב. כשתצטרכי אותי אני אשתדל להיות שם בשבילך, כי יהיה לי חשוב. ואת תראי אותי כמו שאני ותאהבי, זה הכל. ובטח עוד דברים שמעבר לכל דמיון.

אמרתי לעצמי שווה לשאול.