David

מספרים שמעגלי גברים זה תרגול עתיק מתקופת הלקטים ציידים. אני מדמיין חבורה של גברים – בוגרי, צעירי וזקני השבט – מתאספת יחד סביב מדורה, במערה רחבת ידיים או תחת הכוכבים, אולי בסוף יום של צייד ממוטות, הרחק מהמחנה. במעגל לכולם יש את רשות הדיבור, הכוונה היא לביטוי כנה שמגיע מהלב. לצעיר יש הזדמנות ללמוד מניסיונו של הזקן, ולזקן יש הזדמנות ללמוד מנקודת מבטו הרעננה של הצעיר. היעדרן של נשות השבט מאפשר לשכבות האגו להתקלף, מאפשר לגברים להיזכר באחאות פשוטה, כמו זו שחווינו לפני שהתחיל לעמוד לנו. במעגל אנחנו שווים.

היום אנחנו בתקופה שמעגלי הגברים חוזרים. בהתאמה עם השיח המגדרי בחברה, מעגלי הנשים חזרו קודם, סוללות לנו את הדרך בנחישות ואדיבות. מהפכה של ממש, ממשיכה את המהפכה הפמיניסטית, ומביאה הרבה תקווה לעולם החדש שאנחנו יוצרים פה.

״אבל בתכלס, מה אתם עושים שם?״
הפרקטיקה פשוטה – אנחנו נפגשים פעם בשבוע, קבוצה קבועה של גברים, חברים, אחים. יושבים במעגל ומדברים – זה כל הסיפור! לפעמים הסטינג יראה קצת אחרת, מתחילים בהתכווננות, חיבור לגוף, לפעמים נתמקד בנושא מסויים, לפעמים נעבוד בזוגות או שלישיות. העיניין הוא פחות בפרקטיקה ויותר בכוונה, אנחנו נפגשים לדבר על הדברים שבאמת חשובים לנו, ולדבר עליהם הכי בכנות שאנחנו יכולים. אנחנו באים לייצר מרחב בטוח, בו כל אחד במעגל יכול להיפתח ולהביא את החלקים היותר פגיעים שלו ומתוכם לייצר חיבור. בדרך כלל אלה יהיו המקומות בהם תתגלה גם עוצמה גדולה.

חבורה של זרים הופכת למעגל של אחים. גברים לומדים להתחבר לעצמם, לבטא את הרגשות והצרכים שלהם. לקבל ולתמוך אחד בשני בלי גרם של שיפוטיות. אם זאת לא מהפכה, אני לא יודע מה כן.

“בוא איתנו, יבש אצלנו,
ויש אצלנו מקום.״
דתיה בן דור

אמרתי לעצמי שווה לשאול, אין מה להפסיד.

אני יודע שזה בא בהפתעה, שהרגע הכרנו, אבל שתדעי שלא הייתי שואל כל אחת. אני בנאדם שמאמין ברושם ראשוני, חיבור בסיסי, כימיה, אינטואיציה, והאמת נראה לי שיש פה משהו ,שזה יכול לעבוד, אפילו לעשות טוב, עם שנינו. ויש לי יכולת לזהות דברים כאלה, התאמה בין אנשים, האמת שזה לא כזה מסובך כמו שעושים מזה, קצת כמו פאזל, יש כאלה שצריכים להתאמן ויש כאלה שזה בא להם טבעי. אני זה בא לי טבעי.

לאט לאט נכיר ונלמד להסתדר, בהתחלה זה לא יהיה הכי פשוט, ברור, אבל את יודעת איך אומרים – מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם! ואולי בכלל הם לא יודעים על מה הם מדברים, אולי אפשר שיבוא בקלות וישאר לתמיד, מה קרה, לא הכל חייב לבוא במאבק. יש לי זוג חברים, יצאו עשר שנים לפני שעשו את ההחלטה, עשר שנים עשו סיבובים סביב הזנב, ואז שנה אחרי החתונה חזרו לרבנות, גירושים ודרמה חבל על הזמן. אז אולי האלה שאומרים, לא מבינים הרבה.

(ואולי זה בסדר שיבוא בקלות ויעלם בקלות?)

אני יודע שנהוג קודם להכיר, לצאת איזה שנה לפחות, לעבור לגור ביחד, להתבסס רגע בחיים, לטייל ביחד בעולם כדי לוודא שאנחנו לא מחרפנים אחד את השני, לבדוק שפה מסתדר ושם זה מתאים. נשמע לי רציני מאוד וקצת מעייף. האמת התעייפתי קצת מסימני שאלה שמרחפים לי מעל הראש, נמאס לי לבדוק ולבחון, להתמלא בספק.

נראה לי שזה לא כזה מסובך, מה כבר הסיפור? לעשות טוב! אני אכין לך את האוכל שאת אוהבת ואעשה לך נעים, את יודעת מה עושה לך נעים. נגדל ביחד וגם לחוד. נתקרב ונתרחק ונתקרב שוב. כשתצטרכי אותי אני אשתדל להיות שם בשבילך, כי יהיה לי חשוב. ואת תראי אותי כמו שאני ותאהבי, זה הכל. ובטח עוד דברים שמעבר לכל דמיון.

אמרתי לעצמי שווה לשאול.

הפוסט של אתמול נגמר בלי הרבה תקווה. אז אני בא פה לעשות תיקון, מקווה שיעבוד לי (:

אתחיל בכך שממש לא אבדה תקוותנו… אדרבא! אנחנו בעידן של מודעות הולכת וגוברת. מעגלי גברים צצים כמו פטריות אחרי הגשם. כל יום אני שומע על ספר חדש שעוסק במשבר הגבריות. אתמול גיליתי שיש בלוג שבועי בהארץ שמוקדש אך ורק לנושא הזה.

קיצר אנחנו מתחילים ללמוד שיש עוד צד למטבע. הולך ומתבהר שהתנהגות אלימה היא החצנה של דיכאון פנימי, עומס רגשי שאתה לא יכול להכיל ולכן מדחיק, מכחיש ומשליך. תמיר אשמן, מטפל אישי וקבוצתי בגברים, מדבר על התפרצות זעם כסוג של התקף חרדה. המקרבן הוא גם קורבן.

בשנים האחרונות קורה שינוי מרגש, מתחילה להתעורר הבנה ואמפתיה גם למצוקה הגברית, העומדת בבסיס כלכך הרבה טראומה וכלכך הרבה כאב. הציטוט המפורסם של יאנוש קורצ’אק “אין ילד רע, רק ילד שרע לו” תופס גם אם נחליף את המילה ‘ילד’ ב’גבר’. חשוב להגיד שזאת ממש לא תחרות, המהפכה הפמניסטית במובנים רבים היא כוח חלוץ שהביא את השיח המגדרי אל השולחן. היום המצב הוא שאנשים מורגלים, לפחות במידה מסויימת, לשמוע על דיכוי המגדר הנשי, אך עוד מופתעים כשעולים סיפורי השתקה של גברים. הסיפור הוא משותף, האמת היא שכולנו מדכאים וכולנו מדוכאים, ועל כולנו האחריות המורכבת לתת יד בשינוי הפרדיגמה שעומד לפתחנו.

אז מה עושים עם זה? קודם כל השינוי המשמעותי ביותר הוא המודעות הגוברת. המודעות לעומק הכאב, לעומק הרגישות. זה מתחיל בהסכמה שלנו כגברים לקבל את החלקים הרגישים שלנו, להרגיש, לבטא את מה שאנחנו מרגישים. לתמוך אחד בשני – כשאני פוגש חבר, לשאול אותו מה שלומך ובאמת להתכוון לזה. לבקש עזרה ולתת עזרה.

לקחת אחריות על העולם הרגשי שלנו, על צרכי התלות שלנו.

באותו נושא, תקראו גם את זה

טיול רומנטי בפירנצה, קלאסי. אתמול בערב הם נחתו והגיעו למלון שסגרו מראש, התעוררו מוקדם, אכלו ארוחת בוקר עם קפה איטלקי מעולה, שכרו אופניים ויצאו לראות את הסנטה מריה דל פיורה בכיכר הדואומו, אחת הכנסיות הגדולות והמרהיבות בעולם. הבחור נחוש ובטוח אסף מפה של העיר מהקבלה ביציאה מהמלון. אוגוסט, השמש הקופחת עושה דרכה לאמצע השמיים והם עוד מסתובבים. ״אולי נשאל מישהו?״ היא שואלת בחשש אחרי יותר מדי זמן של הסתובבבות, מכירה את נפש האיש שלה ויודעת שזאת נקודה רגישה. ״אנחנו ממש קרובים, הפעם אני בטוח״ הוא עונה עם האף בתוך המפה והם ממשיכים ללכת.

נשמע מוכר?
אז מה בעצם העיניין עם הגבר גבר הזה שכולנו מכירים ולא מוכן לשאול באיזה כיוון ללכת. אפילו בסיטואציה כזאת, עיר לא מוכרת, כשאין שום סיבה שידע לאן הוא הולך.

אז איפה להתחיל כשאני ניגש לכתוב על נושא כלכך גדול? לדעתי זו הנקודה החשובה ביותר, זאת שהופכת את הדיכאון הגברי לכלכך מסוכן – הקושי לבקש עזרה, הקושי בהפגנת חולשה. לא יודע אם יש לנו הגברים יותר סיבות לדיכאון. אני כן יודע שאנחנו יותר מסתירים אותו מהסביבה שלנו, יותר מתביישים בו, פחות מפגינים ומשתפים אותו.

קושי לבקש עזרה – מה זה בכלל?
בחברה שבא אנו חיים, גם היום, יש ציפיות מאוד ברורות מגברים – גבר צריך להיות קשוח, חזק, צריך לפרנס, צריך להוביל ולהנהיג, גבר זה מישהו שאפשר לסמוך עליו, באש ובמים. הוא לא מפגין חולשה, לא מפגין רגשות ובטח שלא בוכה. חייל, פועל, איש עסקים. הפגנת חולשה היא בגידה, בכל מי שסומך עליו ושם בו את מבטחו. מגבר מצופה להצליח בכל מה שהוא עושה, לדאוג למשפחה, לדאוג לעסק, לדאוג למדינה ולשים את עצמו בצד.

כמובן שזאת קלישאה מוגזמת, אבל יש בא גם הרבה אמת. העובדות הן שמצד אחד גברים הרבה פחות הולכים לטיפול, ומצד שני רוב הגדול של המתאבדים הוא גברי. קשה להתעלם מהקשר בין הדברים.

לקום מהכיסא ולזוז, זה ככה פשוט. לשים איזה שיר עם קצב ולהתחיל להניע איברים.

הגוף שלנו נועד להיות בתנועה, תנועה מגוונת ועשירה. אנחנו לא צריכים ללכת בשביל זה לחדר כושר או שיעור יוגה. המפרקים שלנו שמחים כשאנחנו מכניסים בהם תנועה, יש בהם נוזל כזה, הנוזל הסינוביאלי, שמופרש כשהמפרק בתנועה. בין שאר תפקודיו הנוזל הסנוביאלי משמש בחומר סיכה – כך שלמעשה אפשר להגיד שבהנעת המפרקים אנחנו משמנים אותם, שומרים על התנועתיות והחיוניות שלהם.

חוץ מזה, ואת זה תגלו כשתתחילו לזוז, תנועה פיזית מביאה תנועה גם לשאר הגופים (הגוף המנטלי, הגוף הרגשי, ועוד כמה). אם אתה מרגיש תקוע בתהליך יצירה, ביחסים, תקוע עם עצמך על איזה חרדה או דאגה או אשמה או פחד או כל הדברים הפחות סימפטיים האלה, קום תזוז קצת, תעשה תנועות ללא שחר או מטרה, תנועות קצת מביכות זה בכלל מעולה, כמו פרצופים מוזרים. אנרגיה אוהבת להיתקע בתוך מבנים קבועים ומכווצים.

תנועה (מביכה) גם עוזרת לקחת את עצמינו פחות ברצינות (:

‘Every act of body is an act of soul’
William Alfred

לקום, לקום, אני מבקש לקום

השראה היא זרע/גרעין שנובט, יותר מדויק – השראה היא התנאים המאפשרים לזרע לנבוט.

בכל גרעין קטן יש פוטנציאל גדילה מטורף. כוח עצום ספון באריזה קטנה, יושב בסבלנות אין קץ, מחכה לתנאים המדויקים שיאפשרו לו לממש את הפוטנציאל שלו. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהחוכמה הזאת של הגרעין. החוכמה לדעת מה הם התנאים האלה שיאפשרו לו להתממש, ואפילו יותר מכך – החוכמה לחכות בסבלנות, בלי לדחוף ובלי להילחץ.

מה שמבדיל בינינו לבין הגרעין, היא היכולת לייצר את הסביבה המתאימה לנו. הסביבה בה הפונטציאל הגלום בנו מתעורר, נובט, צומח ופורח. יש בתוכנו אינסוף זרעים, מחכים לנו בסבלנות.

חזרתי עכשיו משלושה שבועות של טיול באיטליה, שבועות בהם הייתי מלא בהשראה שיצאה ממני בצורה של כתיבה, טיפול והתפתחות אישית. כמובן שסביבה של נופש וטיול שונה מסביבת היומיום, ועדיין אפשר ללמוד הרבה מהתנאים שהתאפשרו שם ולראות מה אני יכול ליישם בשגרה. התנאים הם אידיוודואלים ושונים לכל אחד, לכן הדגש הוא על תהליך ניטור התנאים ולא על התנאים עצמם.

• זמן ממושך בטבע, קרוב לאדמה, מקום נעים שאפשר לנוח בו ולהרפות.
• רחוק מגירויים ורעשי רקע כמו פלאפון ואינטרנט.
• מוקף חברים, שמצד אחד פנויים לשיחה חברית והתייעצות, אך גם עסוקים בשלהם כך שאני יכול להתעסק בשלי.
• זמן ממוקד של תנועה, מגע וחיבור לגוף.
• כוונה ברורה – מה התהליך היצרתי בו אני מתמקד עכשיו?

לשים במילים את המתכון האישי שלי להשראה, מחזיר את הכוח לידיים שלי. הרבה אמנים ויוצרים מרגישים חסרי אונים אל מול המוזה, כוח עליון, מופשט ולא מוכר שכביכול מחזיקה בביצים את יכולת היצירה שלי. ברגע שאנחנו מבינים שיש מה לעשות בנידון – אפשר להזמין השראה, אפשר לתרגל השראה – אנחנו מפסיקים להיות קורבן של הנסיבות ומתחילים להיות מקצוענים.

״שאלה היא ביטוי לשוני המשמש לבקשת מידע.״ מתוך ויקיפדיה
עם זאת, לא כל משפט המסתיים בסימן שאלה, עונה להגדרה הזאת.
לדוגמא –

• ״מה הבעיה שלך?״
• ״למה ככה?״
• ״למה לא שטפת כלים?״

משפטים אלה אומנם מתחפשים לשאלות, באמצעות חבישת סימן השאלה, אך למעשה משמשים להעברת טענה/ביקורת.
בהתאמה –

• ״יש לך בעיה!״
• ״ככה זה לא טוב.״
• ״היית צריך לשטוף כלים.״

אנחנו עושים את זה כל הזמן, בתקשורת בתוך מערכות היחסים שלנו, וכמובן בשיח הפנימי שבתוכנו. זה מבלבל מאוד ויוצר חיכוכים.
ברגע שאנחנו מזהים את הבילבול המבלבל הזה בזמן אמת, נפתחת לנו אופציה חדשה – להשתמש בסימן השאלה כמו שראוי להשתמש בו, כאמצעי לבקשת מידע. זה אומר לשאול באמת, מתוך רצון להבין.

פתאום נגלה שעצם הרצון להבין – כבר משנה לחלוטין את השיח.

אז מה הקטע?
החלטתי שאכתוב פוסט כל יום.

״כדי לכתוב משהו טוב, אתה צריך לכתוב. אם תכתוב משהו כל יום, יש סיכוי שבאחד מהימים יצא לך משהו טוב״
(אני אומר לעצמי)

אז כל יום אני יושב לכתוב – זאת אומרת מקדיש זמן לכתיבה – זאת אומרת יושב מול המחשב, או מול המחברת, בין חצי שעה לשעתיים ומנסה לחבר בין מילים ואחר כך בין משפטים ואחר כך בין פסקאות, על מנת לייצר טקסט שיש בו סדר ובהירות, טקסט שמצליח להעביר נקודה, רעיון, באופן נגיש.

לשם כך – במהלך היוםיום אני משתדל לשים לב, לרעיונות שעולים לי, לשאלות שמעסיקות אותי, לדברים מעניינים שקורים לי. ויותר מכך! אני מתחיל לנסח אותם לעצמי, בראש ואפילו עדיף על פיסת נייר. עם הזמן והתנועה, תהליכי התבהרות מתחילים להתרחש, חתיכות פאזל מתחילות להיאסף.

אני מתרגל הנגשת רעיונות מופשטים דרך שימוש בכתיבה.

אם אתה רוצה לעשות משהו בחיים, עכשיו זה הזמן להתחיל לעשות אותו. (כן כן, עכשיו)

מיומנות מגיעה מתוך תרגול – הדרך הכי טובה להשתפר בכדורגל, היא לשחק כדורגל. אין אפס, מאה ספרים שתקרא בתחום לא ישנו הרבה. אותו הדבר באומנויות השונות ולמעשה בכל מקצוע פרקטי אחר. אז עצתי היא זו, תתחיל לעשות את הדבר שלך, ותעשה הרבה ממנו, כל יום, לאורך זמן, הרבה זמן.

כשתינוק לומד ללכת הוא לא מקדיש לזה שעתיים ביום. הוא כל הזמן לומד ללכת, מנצל כל אנרגיה זמינה לניסיונות חוזרים ושבים. והוא נופל מלא, כל הזמן, עד שהוא מצליח לעשות צעד, ואז הוא שוב נופל.

שלב שני, ולא פחות חשוב – תמשיך לעשות אותו!
פשוט תמשיך, גם אם אתה נתקע, גם אם נראה לך שאתה גרוע (ברור שאתה גרוע, רק התחלת!), גם אם אומרים שזה לא בשבילך, פשוט תמשיך. תקדיש זמן שנועד לעשייה הזאת בלבד. ניל גיימן (סופר בריטי מפורסם) מספר שכשהוא מתיישב לשולחן הכתיבה הדבר היחיד שמותר לו לעשות, בינו לבין עצמו, זה לכתוב. הוא לא חייב לכתוב, פשוט אסור לו לעשות שום דבר אחר… והמחברת והעט כבר מנוחים שם מולו… אז הוא כותב. כמו זרע באדמה, התנאים מבשלים לצמיחה, וזה לא שיש משהו אחר לעשות.

אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה.

שוב ושוב אני נפעם לגלות את הדלתות שפתוחות לפנינו בעולם החדש הזה! כמעט כל תחום, כל בעיה או נושא שמעניין אותך, נחקר לעומק על ידי מישהו שסביר להניח ישמח לחלוק איתך את שלמד, וכנראה שגם בצורה הרבה יותר נגישה ומתאימה ליכולת ההבנה שלך משתוכל לדמיין.

לדוגמא-
אני כרגע בחופשה באיטליה. כותב מילים אלו כשאני יושב ליד האוהל שלי, בתוך יער בטוסקנה. דרך הפלאפון החכם אני מקדיש את זמני (בין השאר) ללמוד שיווק – מקשיב לקורס מוקלט של סת׳ גודין (This is Marketing) אחד מהמוחות המובילים בתחום ומקבל את המידע העדכני ביותר, יחד עם תרגילים שעוזרים לי לחדד את העסק שלי.

לפני שעתיים – ישבתי עם ילד אטלקי ב12 שגר פה בסביבה. בחצי אנגלית חצי איטלקית הוא ניסה ללמד אותי איך לפתור קוביה הונגרית. לא ממש הצלחתי, קוביה הונגרית היא לא חידה שמעוררת בי מוטבציה רבה, אבל אין ספק שהוא יודע את החומר! מסדר ומבלגן את הקוביה כאילו כלום.

כששאלתי אם הוא למד את זה בביצפר, נד לשלילה וענה לי במילה בינלאומית אחת – Youtube