David

קבוצה שתתעניין בך, תקשיב לך, תעשה לך מקום, תבקש להבין אותך באמת. בלי מעורבות ישירה בחיים, שנוטה לסבך את העניינים.

כי האמת היא שכולנו מתקשים, גם אם אנחנו לא אלכוהוליסטים או חולי סרטן (טפו טפו טפו). לכל אחד יש את אתגרי החיים, המקומות שלא ממש הולך כמו שאתה רוצה (או ממש ההפך מכך). אם זה בזוגיות או בהורות, בעבודה או בחשבון הבנק. זה מתסכל, ולפעמים גם מפחיד ומלחיץ ודרמטי.

בקבוצה אנחנו מאפשרים לאנשים אחרים להכיר אותנו, להשתתף איתנו בהתמודדות היומיום. יחד עם זאת אנחנו מקבלים הזדמנות להשתתף איתם, ללמוד מדרכי ההתמודדות שלהם ולקבל פרספקטיבה.

לתפיסתי – ההסכמה להיעזר הכרחית בתהליך של לקיחת אחריות על החיים שלך. אפשר ומותר (אפילו רצוי) להתחלק בנשיאת המשקל.

חבר הזכיר לי עובדה שהספקתי לשכוח – חלק מהכוכבים שאנחנו רואים בשמיים, כבר לא באמת שם. התפוצצו, קרסו לתוך עצמם, לא יודע איך כוכב לכת מת. ובעצם האור שאנחנו רואים זה הדבר האחרון שהשאירו אחריהם, לפני שמתו.

עצוב (ואיכשהו גם מנחם)

לפעמים, בלילה בלי ירח, רצוי מחוץ לעיר, כשאפשר לראות אינסוף כוכבים ואפילו את שביל החלב. אני מסתכל לשמיים ומדמיין שכל כוכב מלא בחיים, ממש כמו שלנו. וגם מאוד אחרת משלנו

אינסוף עולמות, בתוך עולמות, בתוך עולמות, מעבר לכל דמיון. וכולם מבקשים חיבור, חיבוק, חיוך. זמן של מנוחה וקרבה.

חלק מהם בטח כבר יותר חכמים מאיתנו. בייחוד שהזמן הוא יחסי וזז אחרת לכל כוכב לכת. ואולי הם יותר קרובים משנדמה לנו. משגיחים ושומרים עלינו, כמו אח גדול ואוהב.

יש מחשבות שמנחם לי לחשוב, דימיונות שנעים לי לדמיין. אין לי שום צורך שזה יהיה באמת אמיתי.

בחברתן אני מרגיש קצת פחות לבד, וזה כבר גוד אינפ פור מי.

כשאתה מוצא עשיה שמיטיבה עמך, מקום שאתה מרגיש בו נעים, אנשים אשר בחברתם אתה פורח – תדאג לשמור אותם ולחזור אליהם, לתפח אותם בחייך.

וזאת התורה כולה.

תנאי בסיסי בשבילי לשיתוף פעולה הוא תקשורת ברורה וכנה. אני צריך לסמוך על האדם איתו אני עובד שישקף לי את עצמי בצורה ישירה ויחד עם זאת שיקבל בתודה את השיקוף שיגיע ממני, במידה האפשרית כמובן.

את היכולת לתת פידבק כנה, בצורה רכה ואוהבת, לוקח זמן ותרגול לפתח. לגמרי שווה את זה.

אחד בפה אחד בלב, כשאנחנו מבטאים משהו אחר ממה שאנחנו חושבים, מרגשים או חשים בפנים – אנחנו מאבדים את היושרה שלנו. לדוגמה אם אני דופק את הזרת של כף הרגל בקצה השולחן, ומעמיד פנים שזה לא מזיז לי, אבל בפנים אני מתכווץ מכאב.

אם אתה אומר לי שעשיתי עבודה מעולה, כשהאמת היא שפישלתי, אתה למעשה מקריב את תהליך הלמידה שלי כדי להרגיש טוב עם עצמך.

“Rather than love, than money, than fame, give me truth.”

Thoreau

מיכלאנג’לו התייחס לכל גוש אבן כצופן בחובו פסל מרהיב, ויש רק להוריד את החומר המיותר כדי לחשוף את עבודת האמנות שבפנים.

אם נרצה ליישם גישה זאת במערכת החינוך – השוואה בין תלמידים הופכת לגמרי חסרת טעם. במקום זאת, את כל האנרגיה נמקד בהסרת שכבות מיותרות, פתיחת המחסומים המעקבים את התלמיד מפיתוח האיכויות והיכולות המפונמים בו.

אפשר לומר שהמטרה העיקרית של ציונים היא להשוות את התלמידים אחד לשני. כשאתה מקבל ציון, לרוב הוא לא אומר הרבה על העבודה שלך, אלה שם אותך בסולם השוואתי. ציונים יוצרים תחרות, מה שמוביל להפרדה בין התלמידים.

הרבה יותר כיף ותומך התפתחות ללמוד יחד, ליצור שיתופי פעולה וחברים חדשים.

מה זה אומר? ילד בתוכי…?

הרי ברור שאני כבר לא ילד, אני אדם בוגר, אחראי לעצמי. גר בבית משלי, מכין לעצמי ארוחות, מחזיק חשבון בנק (יחסית) מאוזן, יש לי מערכות יחסים עם עוד אנשים בוגרים.

ברור גם שאין בתוכי ילד, כי אני לא אוכל ילדים.

ועדיין, יש בתוכי ילד. או במילים אחרות – הילד שהייתי, נוכח וחי דרכי. קל להבחין בו במקרים שהוא ממש משתלט, כשהוא נפגע ונעלב, או כשהוא מתרגש במיוחד.

כמו כל ילד (לפני שנורמות חברתיות תופסות מקום באישיותו) הוא מבטא את עצמו בחופשיות רדיקלית, בוכה כשכואב לו וצוהל בזמן שמחה. יש לו גם יכולת מופלאה לקפוץ בין רגשות תוך שנייה.

הבעיה מתחילה כשאני הבוגר, מרסן אותו, נבוך מהביטוי החופשי שמרגיש לי כלכך חשוף, אפילו לא מנומס. במקום להקשיב, ללטף ולחבק. אני מתעלם, משתיק, מכחיש, מדחיק. לא שאני שופט. הרי ככה למדתי, כמה לימדו אותי בלי לשים לב.

עד שאני נזכר – שהוא הכי הכי חשוב. יותר מכל נורמה חברתית של מותר ואסור, יותר מהניסיון לשנות את מה יחשבו השכנים. נזכר שאני פה לגמרי בשבילו, לגמרי בשבילי. בוחר להיות פה איתי.

להיות אבא טוב לילד שאני.

זה לפעמים כמו לשטוף כלים. אני רואה אותם בכיור מהבוקר, יודע שהם לא הולכים לשום מקום, מחכים לי ורק לי שאתפנה מכל עיסוקי, ואקדיש להם את הזמן שמגיע להם.

כך גם הכתיבה נעשתה בשבילי במובן מסוים. ברגע שעשיתי עם עצמי את ההחלטה לכתוב כל יום, בלי תירוצים של השראה, זמן ומקום. אני יודע שמתישהו אתישב לכתוב.

כך גם עם תרגולים אחרים כמו זמן של תנועה ויוגה או לשבת ללמוד נושא שחשוב לי להעמיק בו.

(״אבל אמא כל החברים שלי משחקים בחוץ, לא רוצה לעשות שיעורי בית״)

גיליתי שאם המאבק בתוכי רק מתחזק, והחלק בתוכי שממש לא רוצה לשטוף כלים נשאר דבק בעמדתו – אני יכול רק להעמד ליד הכיור ולהרטיב קצת את הידיים, בלי שום מחויבות. ואם מתאים לי אני שוטף איזה כוס או צלחת, מוכן בכל שלב לעצור ולחזור לעיסוקי.

מה שבדרך כלל יקרה זה שאמצא את עצמי תוך זמן קצר עומד שבע רצון אל מול כיור נקי.

כל ערב, בסופו של יום מגיע הזמן לנוח. זמן של עיבוד היום שהיה, זמן של אגירת כוחות חדשים וריפוי של הפצעים לקראת היום הבא, זמן של החלמה וחלימה.

איך אני נכנס למיטה בדרך כלל תלוי באיזה יום היה לי. אם אני מגיע עייף ורצוץ, ערני, מלא במחשבות או דואג וחרד מענייני היומיום.

השאלה שעושה פה את כל ההבדל בשבילי היא – האם הקדשתי את הזמן הראוי היום ועשיתי את העבודה שלי? או שהעברתי את הזמן בהתחמקות/התקרבנות?

מה העבודה שלי, זה כמובן משתנה בשביל כל אחד. לאחד העבודה תהיה לצייר, ולאחר לדאוג לרווחת הבית והמשפחה ויש מי שבשבילה העבודה היא לגמרי פנימית של מדיטציה והקשבה. זה עניין אישי, עליו רק אתה יכול לענות לעצמך. אני יודע מה העבודה שלי. ואתה יודע מה העבודה שלך.

מאחל לעצמי שכל ערב אגיע למיטה בהודיה, עייף בקטע טוב, שליו ושבע רצון מהיום שהיה ושמח לקראת היום הבא.

אמן

החוויה, שגם מורכבת ממש, אינספור רבדים, בין גוף ונשמה, רוח ואדמה, היא גם דבר אחד שלם ופשוט. הכי פשוט שיש.

לפעמים, כמו משב רוח נעימה, אני נעשה מודע לכאב בתוכי, לעצב בתוכי ויחד איתו מגיע חיוך, אהבה ושמחה.

נראה לי שהוא נמצא פה תמיד, וכששקט אני יכול להקשיב. לבכי ולצחוק, כמו מעין נובע, זורם בטבעו. אי אפשר לעצור מים, לא באמת. איכשהו הם ימצאו את דרכם הלאה, כך שאין מה להתנגד.

נראה לי שבדרך כלל אני מתנגד, ואם השנים פחות פחות.

כלל אצבע – ככל שהמשאלה (החלום, התשוקה) יותר גדולה – כך יהיה גודל הפחד שמלווה אותה. עושה שכל, לא? אם יש רצון גדול, תמיד יתקיים לצידו פחד שמושא הרצון לא יתממש.

זה מגניב כי ברגע שמבינים את זה באמת, אפשר להשתמש בזה. הקולות המביאים ספק ופחד והקטנה, ביטויים של התנגדות, יכולים פתאום לשמש כמצפן. מצפן שתמיד יצביע בדיוק בכיוון ההפוך (: 

ואם אני מוצא את עצמי משותק מפחד, מזוהה לגמרי עם הקולות שמורידים אותי, שווה לתת מבט סביב, לשים לב איפה אני נמצא. כי סביר להניח שאיפשהו קרוב נמצאת משאלה שנוגעת בי עמוק. ובדיוק אותה מנסה ההתנגדות להסתיר ממני.