רואים שהוא כבר לא ילד, אולי אפילו כבר יש לו ילדים. ״מה יש בפנים?״ הוא שואל כשהאישה המבוגרת שאיתו מעבירה לו סנדוויצ. טיסה לבוקרשט עם ההורים בגיל 37. היא בתשובה מציעה שתוסיף גבינה משולשת, והוא נעתר.
קר פה, בשדה תעופה בן גוריון. ורק עכשיו גיליתי שיש כתם גדול על החולצה הארוכה ששמתי איתי בתיק הקטן. לא נורא. גם שקט פה מאוד, שקט כזה של רעש לבן, כמו שהאוזניים סתומות. שקט שמצליח לגבור על הרעש.
משפחה אחרת הלכה לישון בפינה עם כריות גדולות. לפי הצבעים שהם לובשים אני מזהה שהם לא מפה. אמא ובת ישנות והאבא מול המסך הנייד שלו, מידי פעם מרים את המבט לראות עם משהו מתרחש סביבו. אני מהרהר לעצמי שאולי זה אינסטינקט קדום, להישאר ערני בסביבה זרה, לשמור על היקרות לו.
אני יוצא למסע, לא בפעם הראשונה, בטח גם לא האחרונה. האמת שבטבע שלי אני בנאדם שנשאר במקום אחד. אוהב להכיר את איפה שאני נמצא, כמה שיותר. אז מה אני עושה פה? תכף עולה על מטוס לארץ לא מוכרת?
גיליתי שטוב לי פעם ב לנתק את כל העוגנים (רוב העוגנים). טוב לי להגיע למקום חדש, לפגוש אנשים חדשים, לגלות אני חדש. ואז אני אוהב גם לחזור, למקום המוכר. כיף לצאת למסע כשכבר עכשיו יש בתוכי חלק קטן שמחכה לחזור הביתה.