טיול רומנטי בפירנצה, קלאסי. אתמול בערב הם נחתו והגיעו למלון שסגרו מראש, התעוררו מוקדם, אכלו ארוחת בוקר עם קפה איטלקי מעולה, שכרו אופניים ויצאו לראות את הסנטה מריה דל פיורה בכיכר הדואומו, אחת הכנסיות הגדולות והמרהיבות בעולם. הבחור נחוש ובטוח אסף מפה של העיר מהקבלה ביציאה מהמלון. אוגוסט, השמש הקופחת עושה דרכה לאמצע השמיים והם עוד מסתובבים. ״אולי נשאל מישהו?״ היא שואלת בחשש אחרי יותר מדי זמן של הסתובבבות, מכירה את נפש האיש שלה ויודעת שזאת נקודה רגישה. ״אנחנו ממש קרובים, הפעם אני בטוח״ הוא עונה עם האף בתוך המפה והם ממשיכים ללכת.
נשמע מוכר?
אז מה בעצם העיניין עם הגבר גבר הזה שכולנו מכירים ולא מוכן לשאול באיזה כיוון ללכת. אפילו בסיטואציה כזאת, עיר לא מוכרת, כשאין שום סיבה שידע לאן הוא הולך.
אז איפה להתחיל כשאני ניגש לכתוב על נושא כלכך גדול? לדעתי זו הנקודה החשובה ביותר, זאת שהופכת את הדיכאון הגברי לכלכך מסוכן – הקושי לבקש עזרה, הקושי בהפגנת חולשה. לא יודע אם יש לנו הגברים יותר סיבות לדיכאון. אני כן יודע שאנחנו יותר מסתירים אותו מהסביבה שלנו, יותר מתביישים בו, פחות מפגינים ומשתפים אותו.
קושי לבקש עזרה – מה זה בכלל?
בחברה שבא אנו חיים, גם היום, יש ציפיות מאוד ברורות מגברים – גבר צריך להיות קשוח, חזק, צריך לפרנס, צריך להוביל ולהנהיג, גבר זה מישהו שאפשר לסמוך עליו, באש ובמים. הוא לא מפגין חולשה, לא מפגין רגשות ובטח שלא בוכה. חייל, פועל, איש עסקים. הפגנת חולשה היא בגידה, בכל מי שסומך עליו ושם בו את מבטחו. מגבר מצופה להצליח בכל מה שהוא עושה, לדאוג למשפחה, לדאוג לעסק, לדאוג למדינה ולשים את עצמו בצד.
כמובן שזאת קלישאה מוגזמת, אבל יש בא גם הרבה אמת. העובדות הן שמצד אחד גברים הרבה פחות הולכים לטיפול, ומצד שני רוב הגדול של המתאבדים הוא גברי. קשה להתעלם מהקשר בין הדברים.