כבר ארבע שנים, מאז שעברתי לדירת גלריה קטנה ביפו, שאני מכבס את הכביסה שלי בחוץ
זה התחיל מפאת חוסר במכונת כביסה, ולאט לאט התפתח להתמכרות
כלכך נחמד שמישהו בא, לוקח את הכביסה המלוכלכת שלי ומחזיר לי אותה נקייה, מקופלת ורייחנית. גם מאז שאני עושה את התחלתי לקבל מחמאות על הריח המעולה של הבגדים שלי (:
אבל לא על זה מדבר הביטוי ״כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ״
בבית שלי (זה שבאתי ממנו) רבים הרבה, זה חלק מתרבות השיח שלנו, צעקות והשלכה הדדית. לא תמיד כמובן, אפילו לא רוב הזמן. אבל לעיתים הרוחות בהחלט מתלהטות. היום זה עוד מאוזן יחסית… כולנו קצת יותר רגועים. כשהייתי ילד ונער מתבגר זה היה הרבה פחות נשלט והרבה יותר תכוף. אחת הנקודות הזכורות לי סביב העיניין הזה היה הדיסונס בין כמה שהיינו רבים בבית (או באוטו) וכמה שלא היינו רבים בחברת אנשים ״זרים״ (זרים = כל מי שמחוץ למשפחה הביולוגית).
זה היה כמו חוק לא כתוב, שיש דברים שלא מדברים עליהם ליד ״זרים״, שכללו למעשה כל ביטוי של תסכול, כעס, התנגדות חדה, קוצר רוח. כל מיני רגשות הנחשבו לא הולמות, או לא נעימות. כאילו יש איזה תדמית משפחתית שצריך לשמור עליה.
הרי ברור שלכולם יש כביסה מלוכלכת, בגלל זה המציאו את המכונת כביסה!
ולכבס את הבגדים בחוץ, בצוותא, יש דווקא מלא יתרונות – קודם כל, ברגע שאנחנו רואים שלכולם יש כתמים, אנחנו יכולים קצת להרגע. כי אז אני מבין שזה לא אומר עלי כלום (חוץ מזה שיש לי כתמים). ודבר שני, אפשר ללמוד הרבה מאיך שאנשים אחרים מנקים את הכביסה שלהם, לקבל טיפים ושיטות שעוברות גם במשפחות אחרות. זה מלמד ומאוורר בצורה מפתיעה ומאוד מאוד נעימה. בעיקר מביא הקלה גדולה, שבאה בדרך כלל שניה אחרי המבוכה.
אז בואו נאפשר לעצמנו חופש ביטוי, ובכך נאפשר כלכך הרבה גם לאנשים שסביבנו