אחד הדברים הראשונים שאני מתגאה בהם זו היכולת לזהות מורה טוב. המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. אני מסתובב בעולם בתחושה פריווילגית, של אדם הזוכה ללווי קבוע של המורים הכי טובים בעולם. ואני באמת מאמין בזה, יותר ממאמין בזה, אני יודע שהמורים שלי הם המורים הכי טובים בעולם, בשבילי. מורים לא כמו בביצפר, שנגמרת השנה וכל אחד חוזר לעיניינים שלו. אלא מורים כמו שפעם, מורי דרך.
עכשיו כשאני חושב על זה אני מבין שיש בחיי שני סוגים של מורים –
- הסוג הראשון הוא מורה זמני – מורה שאני קולט שיש לי המון מה ללמוד ממנו, בתחום שמעניין אותי, שאני מתעסק בו או רוצה להתעסק בו. מישהו ברמה מאוד מאוד גבוה במה שהוא עושה, עם הבנה עמוקה של הנושא יחד עם הבנה עמוקה של תהליך הלמידה ואהבה גדולה אל האומנות שלו, אהבה שהוא שמח לחלוק. אלה מורים שאני מתקרב אליהם כדי לקבל מהם ידע והשראה.
- הסוג השני הוא מורה לחיים – מורה כזה הוא אדם שבדרך כלל יביא איתו גם את כל האיכויות של המורה הזמני, יחד עם איכות נוספת והיא היכולת שלה לראות אותי, להבין אותי ולעזור לי למצוא את הדרך שלי. מורה כזאת יודעת קודם כל להתכוונן אלי ואל תהליך הלמידה שלי. במקום ללמד אותי את המבנה דרכו היא למדה, היא יודעת למצוא את הצורה שבא אני לומד ולעבוד איתי דרכה. זאת יכולת בפני עצמה, יכולת הוראה ברמה מאוד גבוהה, יחד עם חיבור שנוצר (או לא נוצר) עם התלמיד. אל מורה כזאת אפנה לליווי בדרך, בתהליך הצמיחה הזה לו אנחנו קוראים חיים. פה השאלות תמיד יהיו לעומק ולרוחב, והאמנות בא אנחנו עוסקים תהפוך למטאפורה.
בסופו של דבר כל מה שאני לומד זה את עצמי, כך שהמורה הכי טוב שאני יכול לבקש הוא אני. המורים הטובים ביותר הם אלה שיודעים את זה, ומבקשים ללמוד אותי דרכי.