זה לפעמים כמו לשטוף כלים. אני רואה אותם בכיור מהבוקר, יודע שהם לא הולכים לשום מקום, מחכים לי ורק לי שאתפנה מכל עיסוקי, ואקדיש להם את הזמן שמגיע להם.
כך גם הכתיבה נעשתה בשבילי במובן מסוים. ברגע שעשיתי עם עצמי את ההחלטה לכתוב כל יום, בלי תירוצים של השראה, זמן ומקום. אני יודע שמתישהו אתישב לכתוב.
כך גם עם תרגולים אחרים כמו זמן של תנועה ויוגה או לשבת ללמוד נושא שחשוב לי להעמיק בו.
(״אבל אמא כל החברים שלי משחקים בחוץ, לא רוצה לעשות שיעורי בית״)
גיליתי שאם המאבק בתוכי רק מתחזק, והחלק בתוכי שממש לא רוצה לשטוף כלים נשאר דבק בעמדתו – אני יכול רק להעמד ליד הכיור ולהרטיב קצת את הידיים, בלי שום מחויבות. ואם מתאים לי אני שוטף איזה כוס או צלחת, מוכן בכל שלב לעצור ולחזור לעיסוקי.
מה שבדרך כלל יקרה זה שאמצא את עצמי תוך זמן קצר עומד שבע רצון אל מול כיור נקי.