כשסבתא נכנסה להריון בפעם האחרונה (אחרי ארבעה ילדים ששרדו ועוד כמה שלא) סבא שלי התחיל לקנות בקבוקים. במהלך תשעת החודשים הוא מילא את החדר הקטן ליד השירותים בארגזים של קוניאק וערק. אמר שאם יצא בן נעשה ברית. גילה נולדה, בת הזקונים. בלי לומר מילה הוא חזר הביתה. סבתא שלי אחרי התאוששות לקחה את האוטובוס חזרה עם התינוקת בידיים. אומרים שאת הבקבוקים שאסף הוא שתה למשך שארית חייו.
סבא שלי היה איש טוב, ככה אני זוכר אותו. מספרים עליו שאם היה שומע על מישהו במצוקה כלכלית היה מוצא את המעיל שלו בבית-כנסת ומטמין כסף באחד הכיסים בלי שאפאחד רואה. זה דבר יפה לעשות. אני מדמיין את אותו אדם מכניס את היד לכיס בהליכה הביתה ומוצא את המתנה.
תמיד היה לו טופי בכיס שהיה מביא מהבית-כנסת. ואולר קטן. היה מקלף לי בעזרתו תפוחים כשאסף אותי מהגן.
הוא ואבא שלי היו רבים הרבה. אבא שלי לא אהב את איך שהוא התנהג לסבתא. פעם אחת זכורה לי במיוחד. הוא כבר היה זקן וחולה. בלהט הוויכוח תפס ביד אחת כיסא ממשענתו והניף אותו מעל הראש באיום. בסלון הקטן בקטמונים זו נראתה לי כמו תנועה בלתי אפשרית, התפעמתי והופתעתי מכמה שהוא חזק. כבר אז בתור ילד, אני זוכר את זה בברור, הרגשתי את הכאב שלו.
יש כאב שעובר בירושה, מאבא לבן, מסבא לנכד. כאב ספציפי שזהיתי על פניו המכווצות של סבא שלי, ובמקרים אחרים על פניו של אבא שלי. כאב שמצאתי בתוכי. כאב של חוסר אונים מול מציאות לא מובנת. אשמה גדולה והתגוננות. איבוד שליטה ובושה עמוקה.
כאב שאולי אוכל לחסוך מבני, כשיבוא.
ואולי לא.