כלב זאת חיה שלא אמורה להיות ברחוב, בעצם אולי אף חיה לא אמורה להיות ברחוב? ואם כבר דווקא כלב זאת חיה שמסתדרת סבבה עם הרחוב? אבל זה לא מה שבאתי להגיד. מה שבאתי להגיד זה שכלב זו תופעה שיש לנו אחריות עליה. אנחנו האנושות. באנו ולקחנו אותו כשהוא עוד היה זאב והסתדר ממש סבבה עם עצמו ועם חברים שלו, נתנו לו לאכול בונזו ולראות סרטוני חתלתולים ביוטיוב ולא קלטנו שלמעשים יש השלכות, ועכשיו תראו מה ניהיה. אחריות שלנו.
כשגדלתי במבשרת הייתה חבורה של כלבי רחוב (הסתובבה ברחובות). הם היו מפחידים, רזים ומלוכלכים ורעבים. מה שהיה הכי מפחיד זה שהם הסתובבו תמיד בחבורה, וגם היה להם מנהיג, אחד כזה לא מאוד גדול וגם לא מאוד קטן, עם עיניים צהובות ומלא פרווה ארוכה שכבר הפכה לרסטות מרוב ליכלוך והזנחה. מעניין איך דווקא הוא נהייה המנהיג, אם הוא היה צריך להילחם עם הזכרים האחרים. מעניין גם מה זה אומר להנהיג חבורת כלבי רחוב, אולי הוא לא מצליח להירדם בלילה מפאת כובד האחריות.
בזמנו כל זה לא עניין אותי. הייתי ילד, נער, היו לי דברים יותר חשוב להתעסק בהם. בהקשר של הכלבים עניין אותי רק לא להיתקל בהם באיזה סמטא חשוכה, וכשזה כן קורה, אז לצאת משם בשלום. הבעיה היא שאחת מנקודות הדמיון בין נערים מתבגרים וכלבי רחוב, היא זמן השהייה ברחוב. כך שקרו מקרים בהם חבורת הכלבים חסמה את דרכי. בדרך כלל הייתי מנפח את החזה, עושה רעשים חזקים במחיאות כפיים או צעקות והם היו מפנים לי את הדרך. לא יודע מאיפה הבאתי את זה, אבל לרוב זה עבד.
פעם אחת שזה לא עבד. לא צריך יותר מפעם אחת. השכונה בה גרתי הייתה שכונה חדשה, שכונה בהקמה. רוב הבתים היו עוד בשלב הפיגומים, לא כל הכבישים היו גמורים ולא בכל מקום תאורת הרחוב עבדה. מאוחר בלילה, חזרתי ברגל מבית של חבר, לכל מקום הלכתי אז ברגל. כנראה שלא שמתי לב כי פתאום הם היו מולי ממש, נוהמים ומתקרבים. התחלתי לעשות רעשים ולרקוע ברגליים עם הכפכפים, הרגשתי שזה קצת מאוחר מידי, הם היו כבר מספיק קרובים להריח את הפחד. הנהימות הפכו לנביחות. ידעתי שלהתחיל לרוץ זה הרעיון הכי גרוע. בלי לחשוב שמתי ידיים על הראש והתכנסתי לתנוחת עובר על האספלט. הנביחות פסקו, אבל עוד לא העזתי להרים מבט, הרגשתי את אחד הכלבים מתקרב אלי, נוהם. ואז הרגשתי לשון רטובה על הפנים.
מרוב הפתעה פרץ ממני צחוק, הרמתי מבט, הוא הסתכל עלי מופתע גם, עיניים צהובות מבעד לפרוות ראסטות.