ערב, גשם רך בחוץ, רוח קרירה נכנסת מהחלון. הגשם יורד לפרקים, לפעמים מפסיק כמעט ולפעמים מתחזק מאוד. מעיל, צעיף ואפילו מטריה. מרק בצל. תה וקפה בלי קרח. מכנס טרנינג ארוך וגרביים חמות. מרק כתום סמיך. שמיכת פוך. חיבוקים ארוכים ארוכים. מרק קישואים.
שנים כבר שהקיץ הזה נמשך, האספלט יבש, האוויר יבש, האנשים יבשים.
במעורפל אני זוכר, הו אז כשהיה חורף, קר וגשום. נמאס כבר מכל הבגדים האלה, וכל הכביסה. כלכך הרבה זמן להתלבש. קר לצאת בלילה להשתין. מתגעגע לקיץ. הלילות החמים. ים. חולצה קצרה, מכנסיים קצרות. ים. רגליים יחפות. ים. לשבת בחוץ שעות.
געגוע זה להרגיש משהו שהיה (או שיהייה) בכאן ועכשיו. כן כן, אני יודע, יש נטייה להתייחס בעיקר לחלק המתלונן של הגעגוע, זה שמתעסק במה שאין כאן עכשיו. אבל האמת היא שגעגוע הוא מה שקורה כשנוצר גשר, מבעד לגבולות של זמן ומקום, נוצר חיבור לחוויה. זה קסם חזק, הזדמנות לאיזון בתוך המציאות.
שער בין קיץ וחורף. שער בין ילדות ובגרות. שער בין בדידות ואחדות.