היום בו אני אמות, יהיה בדיוק עשר שנים מהיום ויתחיל כמו כל יום אחר. מתעורר לפני כולם כדי להספיק לשבת עם עצמי בשקט, להקשיב לגוף ולהניע את המפרקים, אחר כך אשב לשעת הכתיבה היומית שלי, לפני שאתחיל להכין את הבית להתעוררות של כולם. תמיד רציתי להיום טיפוס של בוקר, כזה שקם לפני הזריחה. וברגע שנולדו התאומים זה קרה בטבעיות. בהתחלה כשהם היו תינוקות הייתי מבלה את השעות האלה איתם, היינו יוצאים לטיולים ארוכים בעיר המתעוררת, נותנים לאמא שלהם זמן חסד של שינה מתוקה. בשלב מסויים הם התחילו לישון עוד ועוד ואני דווקא התרגלתי לקימה המוקדמת ודבקתי בא. את הספר השני שלי כתבתי בשעות האלה, כשכל העולם עוד ישן.
אחרי שהם יצאו לבית הספר אני גם אצא מדלת הבית ואכנס למבנה הקטן המשמש לי כקליניקה מאז שעברנו לצפון הישן. למרות התפתחות טכנולגיית המציאות מדומה (VR) עדיין אני מעדיף לפגוש פיזית את רוב האנשים איתם אני עובד. בעולם בו טיפול גופני כמעט ונעלם מהמיין סטרים, איכשהו נראה שמספר הלקוחות הפונים אלי ממשיך לגדול משנה לשנה. טפו טפו טפו
הפגישה הראשונה שלי הבוקר היא עם משה. כבר שבע שנים שהוא מגיע אלי באופן קבוע, מאז ההתקף הפסיכוטי בו איבד את זה ברכבת מירושלים והתעורר במיטת בית חולים עם כאב ראש מטורף וזיכרון מעורפל. הופתעתי בהתחלה כשהוא הגיע דווקא אלי, מבקש להתעגן שוב בגופו. עוד לא ידעתי אז שנפח גדול מהעבודה שלי יופנה למקרים כאלה, של צורך למצוא אחיזה במציאות, וכשכזאת נמצאת לתפוס אותה חזק כקרש הצלה. אט אט לצרף עוד קרש ועוד קרש עד שאפשר לבנות רפסודה.
אני נהנה במיוחד לפגוש את מטופלי הוותיקים, אלה שהולכים איתי כבר כמה שנים. איכשהו הרפסודות שאנחנו בונים יחד משאירות גם אותי על פני המים, בקו השפיות.
בכל אופן, זה יקרה בצהרי היום, סוף החורף תחילת האביב. אחד הימים הראשונים בהם אני יוצא לרכיבת אופניים בחולצה קצרה, לאסוף את התאומים מבית הספר. בדרך כלל היא לוקחת אותם, בדרכה חזרה מהעבודה, אבל היום יש לה דייט עם חברה שלא פגשה מזמן. נזכרתי בזה ברגע האחרון כך שמיהרתי קצת. 20 שנה על אופניים בתל אביב ועוד לא קניתי קסדה. מה שכן, מאז שאני אבא אני רוכב הרבה יותר לאט ובטוח, עוצר באדום והכל.
״אני לא צריך קסדה״ אמרתי לכל מי שהטיף לי בנושא ״אני רוכב בזהירות״. והם, האנשים שאוהבים אותי, הסבירו כל פעם מחדש ש״אם הסיכוי לתאונה היה תלוי רק באיך שאתה רוכב, לא הייתי דואגת״.